מיד לאחר הפיגוע בו נהרגו הלל ויהונתן פלמר הי"ד, הופיעו הידיעות הבאות באתרי האינטרנט:
הארץ: "בשל הכוננות הגבוהה באזור, ראו חיילי צה"ל שנכחו במקום את התאונה... מחקירת המשטרה עולה כי התאונה אירעה בשל נסיעה במהירות מופרזת, ללא קשר ליידוי אבנים".
מעריב: "זמן מה אחר כך התברר כי לא מדובר במעורבות של יידוי אבנים, וזו לא הסיבה לתאונת הדרכים".
ידיעות אחרונות: "תחקור חיילים במקום הזים את החשד הראשוני, לפיו יודו לעברם אבנים".
ועתה מסתבר כי לא רק שנעצרו זורקי האבנים, אלא גם אחרים שגנבו את אקדחו של פלמר מהמכונית הפגועה. כל אדם בעל היגיון מבין כי הסיפור על החיילים שראו את התאונה הוא שקר מוחלט. לו ראו החיילים את התאונה, ואפילו אם לא ראו את זורקי האבנים, הם היו חייבים לראות את אלה שעטו על המכונית הפגועה וגנבו ממנה את האקדח.
אבל שום קורא עיתונים, ולו הספקן הגדול ביותר, לא יכול היה להעלות בדעתו שמלעיטים אותו בשקרים. גם עכשיו לא ברור האם העיתונים שיקרו ובכלל לא היו חיילים כאלה, או שהחיילים שיקרו, או שהחיילים סיפרו את האמת אבל מישהו רימה את העיתונאים.
העיתונאים תמיד נוהגים להדוף את טענותינו בלעג ולשאול "שוב התקשורת אשמה?" והתשובה היא כן! אין לנו שום אפשרות לדעת מה קורה בכביש ליד חברון אלא מדיווחי התקשורת, וכשהתקשורת משקרת, אין לנו שום יכולת להגיע אל האמת. רבים מאיתנו כבר הבינו את זה, ופשוט הפסיקו לקרוא עיתונים ולראות חדשות בטלוויזיה, אבל בשביל מי שאכפת לו מה קורה פה, זה לא פתרון, והוא נותר חסר-אונים.