בכל לילה מוציא האל את הלבנה ממקום שבתה, וביום, כאשר השמש עולה ומפיצה את אורה, הוא משיב אותה לנרתיקה. ולפעמים מעניק האל ללבנה עוד שעה קלה של קיום משותף עם השמש, מניח לה בעצם להיות בצלה, כלומר באורו המסנוור של המאור הגדול. ואכן, כבר כשהתיר אלוהים ללבנה לזרוח מעט יחד עם השמש, היא התלוננה בפניו שתהיה "כשרגא בטיהרא", כלומר כנר בצהריים, ומה יועיל נר שכזה? לא לחינם ניסה האל לרצות את הלבנה ולהעניק לה פרק זמן של זריחה משותפת עם השמש. במדרש [חולין, ס, ע"ב] מסופר כיצד כאשר ברא אלוהים את שני המאורות, השמש והירח, הם היו שווים בגודלם. אולם מיד לאחר בריאתם פנתה אליו הלבנה בתמיהה: "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד?", קרי, האם תיתכן מציאות ללא היררכיה? גם הקב"ה, אבי אבות ומלך מלכי כל ההיררכיות, חושב שלא תיתכן מציאות כזו, ולכן ביקש מהלבנה, "לכי ומעטי את עצמך". אולם הלבנה נזעקה: דווקא משום שאמרה לפני הקב"ה "דבר הגון" היא נענשת? הקב"ה הבין שהצדק עימה, והציע כפיצוי שהיא תאיר קצת גם ביום, ולא רק בלילה. על כגון דא ממלמלת הלבנה שמדובר בשרגא בטיהרא - בהצעה מבזה. הקב"ה בלחץ. הוא מציע לה שבני ישראל ימנו בה את ימיהם ושנותיהם, אבל היא משיבה שגם השמש שותפה למניין הימים. הוא מציע לה שייקראו צדיקים בשמה ("יעקב הקטן, שמואל הקטן, דוד הקטן"), כלומר שדווקא הקטנים יותר הם אלה שיזהירו כזוהר הרקיע בתולדות היהדות - אבל גם ההצעה הזו אינה מרצה את הלבנה. הקב"ה נותר בבעיה. "חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". כשרואה האל ש"לא מתיישבת דעתה" של הלבנה, הוא מבין שלא יוכל לקבל ממנה סליחה. לפיכך, הוא מבקש כפרה. הוא מבקש מבני ישראל שיביאו עליו קורבן שיכפר על מעשיו כנגדה. זהו "שעיר של ראש חודש", שבו מכפרים ישראל על עוונותיו של הקב"ה. התפישה שאלוהים חוטא, ויתרה מזאת, זקוק לכפרה, זרה לנו מאוד. לכן קראו חכמים רבים במהלך הדורות את כל המעשה כמשל, "מדרש", בלשוננו. אולם ייתכן שהסיפור הזה צופן בתוכו משהו חשוב. אלוהים לא מושלם לא במקרה משווה הקב"ה את הלבנה לאותם צדיקים. יעקב הקטן, כפי שמפרש יהודה ליבס ("עלילות אלוהים", עמ' 99), הרי הוא ישראל עצמה. ואכן, כפי שליבס מסביר שם, הקשר בין הלבנה לישראל מתגלה פעמים רבות במדרש, וכך גם הקשר בין גודלה של הלבנה לגורלו של ישראל: ליקוי לבנה נחשב לסימן רע עבור ישראל [סוכה, כ"ט], ואילו כאשר נבנה בית-המקדש, "נתמלא דסקוס של לבנה" [שמות רבא, ט"ו, כ"ו]. אולם כאן מתברר לנו דבר נורא: כאשר המעיט הקב"ה את הלבנה, הוא למעשה המעיט את ישראל. לא רק עיון בתורה, אלא גם עיון בהיסטוריה מלמד שישראל היו כמעט תמיד הקטנים מבין שכניהם, כמעט תמיד נתונים לחסדיהן של אימפריות אזוריות, כמעט תמיד סבלו מנחת זרועם של הבריונים שמסביב. לא פלא שאלוהים מרגיש שהוא זקוק לכפרה. אולם המדרש מגלה לנו דבר עמוק יותר מקטנותה של ישראל מול העמים; אם הלבנה שקולה לישראל, הרי שכאשר הלינה שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, היא למעשה קבעה את הכללים במערכת היחסים בין ישראל לקב"ה. שני הצדדים בפולמוס הזה לא היו הירח והשמש, אלא ישראל וריבונו של עולם. ומעתה נקבע שהוא אומנם עליון עליה, אבל עצם עליונותו היא חטא הזקוק לכפרה. למעשה, מעבר להתחשבנות עם הקב"ה, המדרש הזה מגלה לנו פן חשוב של מערכת היחסים בין האל לאדם: זה הראשון זקוק לאחרון לא פחות משהאדם צריך את אלוהיו. הלבנה זורחת יחד עם השמש, גם אם היא קטנה ממנה. אלוהים זקוק לכפרת האדם, גם אם הוא גדול ממנו. בכך שאלוהים מיעט את כנסת ישראל הוא הפך לשבוי שלה - ברצותה סולחת, ברצותה דומעת. במסורת הקבלית שוררת מוסכמת יסוד שהאל זקוק לעזרתנו בתיקונו העצמי, אם כי ודאי שתיקונו העצמי הוא גם תיקוננו. גם לנו ראוי שניזכר באמת הגדולה הזאת: אורו של אלוהים הוא המקרין מתוכנו, ובלי שנשקף את אורו, הלילה יהיה חשוך לחלוטין. אבל הקב"ה אינו מושלם, והוא זקוק לרצון הטוב שלנו כדי למלוך בשלווה. אור נשאר בלתי נראה אלא אם הוא נופל על דבר מה. אלו אינן מילות כפירה, אלא המשמעות העמוקה של כפרה, שהיא תמיד השלמה וכיסוי (כפורת) בין ועל פני שניים. ניתן לקבל מנחת כפרה רק ממי שנחשב בעיניך. ניתן להעניק קורבן כפרה רק למי שזקוק לו. האל הבלתי מושלם נמצא איתנו במערכת יחסים מפני שהוא, כמונו, זקוק להשתלמות. והוא זקוק לנו כדי להשתלם. כאשר אנחנו מיטהרים מחטאינו אנחנו עושים את זה לא רק למען עצמנו, אלא גם למען ה'.