שקר האפרטהייד והאמת על החממה התרבותית

נחזור לישראל: מה שיפה ב"מדינת היהודים" הוא שלמרות היותה מוגדרת כמדינת לאום ספציפי, תפישת העולם והמשטר הפועל בה, מאפשרים לעדות החיות בתוכה לפרוח וליהנות ממרב זכויות האדם, מחופש הביטוי ומההגדרה העצמית. אפשר לבחון טענה זו על-ידי בחירה של שתי קבוצות מיעוט מנוגדות (מנוגדות בהקשר שאחת היא בת-ברית לישראל, והשנייה היא ההפך הגמור מבת ברית). העדה הדרוזית - בני ברית בישראל חיים כ-120,000 דרוזים בקירוב (20,000 ברמת הגולן). הם הוכרו בשנת 1956 כעדה דתית באופן רשמי ומאותה שנה אף חל על הדרוזים שירות חובה בצה"ל.⁵ לא ניכנס כרגע לבעיות ולתלונות ספציפיות שיש לעדה הדרוזית מול ממשלות ישראל, שכן באופן חד-משמעי אני חושב שרוב התלונות של העדה מוצדקות, החל בדרישה לשיפור זכויות אזרחיות (תשתיות, הטבות לחיילים משוחררים, מוסדות חינוך) וכלה בהכשרת אדמות לבנייה. עם זאת, אם נשווה את החיים שיש לעדה הדרוזית בישראל, בבחינת זכויות אדם, עם החיים שיש לעדה הדרוזית בלבנון או בסוריה, נגלה כי ב"מדינה היהודית" הקהילה הדרוזית חיה בביטחון מלא, בגאווה, והיא מקבלת לגיטימציה מלאה מהרוב היהודי להתבטא דתית, פוליטית ולאומית; כאשר אם נעקוב למשל אחר מהלכיו של וליד ג'ונבלאט, מנהיג העדה הדרוזית בלבנון, נראה כי העדה הדרוזית שם חושבת ופועלת דרך קבע מתוך מונחים של מיליציה צבאית המסוגלת לשרוד רק באמצעות נשק ובריתות פוליטיות עם גורמים משתנים במאזן האימה העדתי בלבנון (פעם נגד סוריה, פעם בעד חיזבאללה). מהלכים אלו מוכיחים רק דבר אחד: את הזכות לחיים בביטחון, את הזכות לתנועה בביטחון ואת הזכות לחופש ביטוי בביטחון - זכויות שאין לדרוזים בשום מקום חוץ מאשר בישראל.⁶ אז העדה הדרוזית בישראל פורחת. יש פוליטיקאים דרוזים מכל גווני הקשת, שוטרים וגנרלים, קבלנים, עובדי היי-טק ואנשי דת. יש בעיות, אבל מדי פעם צריך גם לדעת לברך על הקיים. כעת יאמרו המקטרגים כי "למיעוט הדרוזי בישראל יש לגיטימציה מהרוב היהודי היות שהם בני-ברית של המדינה, ומבינים את הערך של קיומה". נבחן אם כן מיעוט אחר. מיעוט המתנגד תרבותית למדינה בכל תוקף. ה"פלשתינים" בישראל (קבוצת מיעוט הנתפשת כאנטיתזה לבני-ברית) קשה להעריך כמה ערבים במדינת ישראל מכנים עצמם "פלשתינים". סקר שהתפרסם בשנת 2010 על-ידי מרכז סבן, מצא כי רק 20% מערביי הארץ מכנים עצמם "פלשתינים", אך אני סבור שיש אקדמאים רבים שיעריכו את המספרים הללו במימדים גדולים בהרבה. כך או כך, רובם יבוא מן המוסלמים הסונים העירוניים והכפריים. הדבר המעניין שניתן לקבוע בוודאות על ה"פלשתינים" בישראל, הוא שהם מעדיפים לחיות במדינת היהודים ולא בשום מקום אחר במזרח התיכון, על-אף כל ההפגנות והתלונות שמנהיגי הפלשתינים בישראל נוהגים לייצר נגד המדינה. את עובדה זו אינני מסיק מן המסגדים המרשימים הנבנים בהוד ובהדר בשפרעם, בטמרה ובחיפה, גם לא מן המסגדים והצריחים הנישאים אל-על בכפרים המשתרעים לאורך כביש 6. גם לא מהביצועים המשתפרים של ממוצע הציונים במבחני הבגרות שלהם ביחס למגזר היהודי, גם לא מטרנד ה"נכבה", המקבל רוח גבית בעשור האחרון מעיתונים שונים בישראל ובתרבות הבמה. אני מסיק את בחירת הפלשתינים במדינת היהודים כבית מועדף מתוך מספרים גרידא: בשנת 2006 ערך פרופסור סמי סמוחה סקר שקיים בנושא "יהודים-ערבים" ובו נבדקו קרוב ל-1,500 אזרחים. התוצאות שפרופסור סמוחה הגיע אליהן היו כי 62% מהציבור הערבי בישראל חוששים מסיפוח המשולש למדינה פלשתינית, ו-67.5% מהם בעד מדינה יהודית ודמוקרטית בתחומי הקו הירוק, שחיים בה יהודים וערבים. הוא אף אמר לעיתון הארץ בזמנו כי "המדד מוכיח את רצונם של ערביי ישראל להישאר אזרחים ישראלים".⁷ בסקר של מרכז סבן אותו הזכרנו מקודם נמצא כי 58% מערביי ישראל מתנגדים לסיפוח ערים ערביות למדינה הפלשתינית.⁸ אל נשכח כי בעוד רוב הפלשתינים בישראל מעדיפים להישאר בתחומי מדינת היהודים, בלבנון האוכלוסיה הפלשתינית עדיין נחשבת לאוכלוסיית פליטים, והיא מנושלת מזכויות אדם בסיסיות כגון זכות לתעסוקה, זכות לשירותי בריאות, היעדר זכות הצבעה ועוד. למעשה, בשום מדינה ממדינות ערב, למעט ירדן, אין לפלשתינים זכויות אזרחיות, גם לא זכויות אדם אלמנטריות כמו הזכות לכבוד. בדוגמאות שהבאתי כאן, הצגתי שתי קבוצות גדולות של מיעוטים בישראל, האחת שמשתתפת במפעל המדיני, ואחת שבפועל מתנגדת לו או לפחות נמנעת מלהשתתף בחיזוקו, ועדיין גם אלו וגם אלו נהנים מזכויות אדם ומחופש. אם כן, גם הטענה שישראל היא גזענית היא שקר גס. תרמית. והנטרול של הטענה הזו יכול לבוא רק על-ידי הצבעה על הפריחה התרבותית המתקיימת לכלל המיעוטים החיים בה.

1. [קישור] 2. [קישור] 3. [קישור] 4. Raef, Zreik. PALESTINE, APARTHEID, AND THE RIGHTS DISCOURSE. Journal of Palestine Studies, Vol. 34, No. 1 (Autumn 2004), pp. 68-80. 5. [קישור] 6. [קישור] 7. [קישור] 8. [קישור]

האמת הפשוטה היא שבחסות המדינה היהודית מתקיים רנסנס תרבותי ועדתי דה-פקטו לכלל המיעוטים החיים בה, במידה שאין כדוגמתה בשום מדינה במזרח התיכון ואולי גם לא באירופה של ימינו. גם תפישת העולם המחלקת את ישראל והן את המזרח התיכון כולו - ל"ערבים וליהודים", "שחור ולבן", היא קונספציה שגויה והיא המקור למכשול בהסברה הישראלית. אסביר את כוונתי באמצעות שאלה מכינה: מדוע התפישה הפן-ערבית נכשלה? מדוע הלאומיות הערבית, ככלי ליצירת זהות ערבית-לאומית אחת, תמיד נכשלה? הרי בעירק נותרו השיעים דבוקים לזהותם העדתית, כנ"ל לגבי הסונים והכורדים החיים בה. לבנון - מיותר לציין עד כמה הדתות השונות שומרות על זהותן העצמאית, וכן כך במדינות נוספות שבהן קיימים מיעוטים קטנים יותר: הקופטים במצרים, הבהאיים באירן, הפלשתינים במדינות ערב וכולי. מסתבר שהזהות הערבית-לאומית אינה מצליחה לאחד את הערבים, כי אין דבר כזה "זהות ערבית-לאומית". הערבים אינם מקשה אחת. למעשה, מי שראו בערבים מקשה אחת היו תמיד ה"חיצוניים" - האירופים, האמריקנים, היהודים. נכון שנאצר, המלך חוסיין, סדאם חוסיין, ואפילו מועמר קדאפי במידת מה, השתמשו ברטוריקה של "אחדות ערבית" ו"סולידריות ערבית-לאומית" כדי ליצור תודעה ערבית קולקטיבית ברמה המקומית, אך הניסיון הזה צלח במידה מוגבלת מאוד, אם בכלל. מחד-גיסא, יש להודות שאכן קיים מוצא ערבי עממי משותף כלשהו. מאידך-גיסא, הרי שהזהויות העצמיות של העדות השונות במזרח התיכון גוברות בהרבה על כל זהות אחרת. הזכרנו עד כה את השיעים והסונים, אך גם העדה הסונית עצמה מחולקת ומובדלת לזרמים שונים ולתרבויות שונות המבדילות עצמן לחלוטין מן האחרות, ושוררת ביניהן איבה מסורתית של שנים, כגון הבדואים מול העירוניים ומול הפלאחים ועוד. הדרוזים, למשל, הם קבוצה מובדלת לחלוטין בתוך עירוב התרבויות המזרח-תיכוני וכנ"ל לגבי הנוצרים המרונים, שהם אף ממש לאום מובדל בשפת אבות ובתרבות עתיקה, ואינם רואים עצמם מחויבים בשום סולידריות לאיזושהי "זהות ערבית". המרונים אגב רואים עצמם כארמים. הם דוברים את השפה הארמית הקלאסית, ומשמרים את הכתב הארמי (כן, אותה הארמית שהיהודים מכירים מהשיר "חד-גדיא" של פסח). בקיצור, אין זהות ערבית אחת, ובכל פעם שניסו לייצר אחת כזו - הרי שהניסיון לא עמד במבחן המציאות.

לדעתי, עלינו להמשיך ולהכיר בעדות שונות בישראל כשם שנעשה עם הדרוזים ב-1956. למשל, הכרה בנוצרים המרונים החיים בגוש חלב כעדה ארמית. זהו צעד המשרת את האינטרסים של המדינה היהודית כי פריחה תרבותית בישראל טובה ליהודים, והתייחסות למיעוטים כמקשה ערבית אחת - רעה למדינה, כי היא גם שוללת את תרבותם וגם מגבשת אותם לידי גוש מלאכותי, אך שיכול בעתיד באמת להתנגד יחד למדינה ובאמת ליצור גוש ערבי מול יהודי. אז עכשיו יבואו המקטרגים ויאמרו: "בהשוואה למזרח התיכון, אכן נפלא פה לכולם. אבל ישראל הרי משווה עצמה לאירופה". אני חושב שטענה זו היא מתחכמת, מצטדקת ומאולצת שלא לצורך. קודם כל, מדינת היהודים אינה נמצאת בין שווייץ לליכטנשטיין והתנאים הגיאופוליטיים שלנו שונים לחלוטין. עם זאת, עדיין ניתן לבחון את הטענה ברמה העובדתית: הבה נשווה את ישראל לצרפת... בעצם, ההשוואה עם צרפת היא בעייתית היות שבמגילת העצמאות שלנו רשום כי "מדינת ישראל תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" והיא מיישמת חוק זה הלכה למעשה, בעוד שבצרפת קיים חוק המכונה "חוק הרעלה" האוסר הצגת סמלים דתיים בבתי ספר ובתיכונים ציבוריים. חוק הרעלה פועל גם בבלגיה. אי-אפשר להשוות את ישראל לשווייץ, כי בה מתקיים חוק האוסר בניית צריחי מסגדים, אז גם היא אינה עומדת בסטנדרטים של המדינה היהודית. אם נבחן קריטריונים של רמת חיים, חינוך, בריאות ורווחה, נגלה שמצבם של המיעוטים בישראל טוב בהרבה ממצבם של המיעוטים המוסלמיים במדינות אירופה שמבקשות להטיף מוסר לישראל. נחזור שוב לישראל. על המדינה לייצר הסברה ישראלית המצביעה על ההרמוניה התרבותית האמיתית המתקיימת בארץ ולהציע דרך קבע את זווית הניתוח הזו כלפי ישראל והמזרח התיכון בכלל. יש להצביע על מגוון התרבויות והעדות המתקיימות במזרח התיכון, כאשר מדינת היהודים היא המקום היחיד המאפשר פריחה אמיתית וביטחון אישי לעדות החיות בשטח ריבונותה. הסברה כזו - אגב אל תוך החברה הישראלית ובמיוחד המכוונת אל המיעוטים החיים בה - חשובה מאוד גם כן. שכן היא מסבירה מדוע יכולים המיעוטים בארץ להרגיש נוח בהחלט עם שירת ההמנון הישראלי, הרי המדינה הזו מאפשרת להם להגשים את מרב זכויות האדם שיוכלו להשיג באזור הזה של העולם. ישראל - לא רק שאינה מדינה גזענית, היא חממה תרבותית אמיתית. היא מאפשרת חופש דת ותרבות ואף מעודדת אותו גם ביחס למדינות אירופיות שונות. לכן, מי שטוען אחרת, פשוט משקר.