כל לאומיות לשם לאומיות - סופה רצחנות

ביום הכיפורים בין קטעי תפילה, שמדברים אל לבי עיינתי גם בספרו של פרופסור ליבוביץ "על עולם ומלואו". מצאתי עצמי בעת ובעונה אחת בשני מקומות . האחד אני חייל מילואים במוצב תל שאמס ברמת הגולן בתשל"ג, והשני בביתי בתשע"ב. אל יום הכיפורים תשל"ג הגענו כשהציבור בישראל הלך שבי אחרי מלל עקר של אשת הברזל, גולדה מאיר שטענה - "אין עם פלשתיני" ואף גילתה באיוולתה זלזול מופגן, יהיר ובוטה כלפי כל הצהרת שלום מצרית. היא הפגינה זלזול ויחס משפיל כלפי מנחם גולדמן, שביקש והתחנן לנסות ולדבר. כיום, שמשקיפים על אותו יום כיפורים, ניתן לומר, למרבה הכאב בוודאות גמורה, שניתן היה למנוע את מאות חללי החינם במלחמת המחדל. 2222 הרוגים, 5596 פצועים. לרשימה זו נוסיף את סבלם של 294 שבויים. הניסיון לשבת לשולחן הדיונים נדחה, כשגולדה מאיר ממריאה על פני משק של כנפי לאומנות עקרה, שתתבע ביום הכיפורים תשל"ג לעלות עולה מאות צעירים ישראלים. מאות צעירים שמלאך משמים לא בא לקחת את המאכלת מעל ראשם, אלא מצאו את מותם, הצועק אלינו עד היום מחולות סיני, קורבנות שווא ליהירות-הלאומנית של ממשלה בישראל, לאומנות ממנה לא השתחררנו עד היום. פחות מארבע שנים אחר הלם יום הכיפורים, עם ישראל מפקיד את המפתחות ואת ההגה בידי מנחם בגין. דווקא איש הימין וממשיכו יצחק שמיר אינם אומרים כדוגמת גולדה - אין עם פלשתיני. הם מכירים בזכות העם הפלשתיני, אבל רק זכות לאוטונומיה. הכרה באוטונומיה היא הכלאה של הכרה בזכות הפלשתינים לנהל רק חצר אחורית של חיים עם הכרה מהשפה אל החוץ, שקיים דבר כזה כמו עם פלשתיני. תוכנית האוטונמיה, כאמור, הייתה הצהרת הכרה שיש עם פלשתיני, אבל היא הייתה למעשה תחבולה בזויה וצבועה להמשיך לקיים שלטון יהודי אלים בעם הפלשתיני. גם כיום למעשה, כשראש ממשלה בישראל אומר שהוא מכיר בזכות העם הפלשתיני למדינה, נראה שהוא מתכוון לקריקטורה של אוטונומיה פלשתינית תחת שלטון של צבא ישראלי. אחרי האופוריה שהשתלטה עלינו ב-1967 ואחרי ההתמודדות עם סכנה קיומית לעתידה של מדינת ישראל ביום הכיפורים 1973, לא עשינו את חשבון הנפש המתחייב. לא הצהרנו, שאנחנו מכירים בזכותו של העם הפלשתיני לעצמאותו המדינית או אם תרצו חלוקת הארץ לשני עמים: מדינת ישראל עצמאית בצידה של מדינת פלשתין עצמאית. רק אל תזכירו לי גמגום מאולץ של ביבי נתניהו, שנאנס להצהיר על שטר ללא כיסוי באוניברסיטת בר-אילן, וכך תבקשו לסתור אותי בטענה - ישראל מכירה במדינת פלשתין עצמאית לצידה של מדינת ישראל. יום הכיפורים תשל"ג לא היה יום מפנה, אלא אימוץ המשך המצב הקיים, שפירושו מלחמה עד חורמה בינינו לבין העולם הערבי. אומנם, כאמור, זכינו שראש הממשלה, בנימין נתניהו, סחט מעצמו אמירה לא מחייבת ומגומגמת בדבר שתי מדינות לשני עמים. אני מקווה , שביום הכיפורים תשע"ב הוא ערך חשבון נפש איך הצליחה ההונאה הזו עד כה , ועד כמה היא מסוכנת להמשך קיומנו כאן בארץ - במדינה - היקרה לנו , כי היא גוזרת עלינו מלחמה עד חורמה בינינו לבין העולם הערבי. אם לא נערך חשבון הנפש מתאים, הרי אנו יוצאים לעברה של שנת תשע"ב כשפנינו להנצחת הכיבוש. רשימה זו מוקלדת במוצאי יום הכיפורים תשע"ב, כשאני מבקש להעלות שורות מהספר "על עולם ומלואו" של ישעיהו ליבוביץ אך אני מוצא לנכון להקדים . אני מצטט בתחינה ובתפילה שנזכה לעתיד, בו למציאות הקודרת עליה הוא מדבר בכאב רב , לא תהיה אחיזה בחיינו: "בחור בן 18 המגויס כיום לצה"ל אינו מגויס להגנת מדינת ישראל, אלא ללכת לערים ולכפרים ערבים ולהטיל אימה על אוכלוסייתם ...ואם אתה רוצה רק לקיים את המנגנון השלטוני היהודי האלים על עם אחר , אתה חייב להפוך את הש"ב למרכז המציאות הפוליטית...כדי לקיים את השלטון בשטחים. מדינת ישראל איננה מדינה שמחזיקה צבא, אלא צבא שמחזיק מדינה¹". אני חוזר ומביע את משאלתי שהאמת הקודרת של ישעיהו ליבוביץ תימחק בשנת תשע"ב. לשם כך עלינו להתגייס במלוא העוצמה. כשם שיצאו מאות אלפים בקריאה מגייסת ומלכדת - "העם רוצה צדק חברתי" , הרי בשנת תשע"ב קריאה מלכדת של מאות אלפי ישראלים חייבת להיות - "אין צדק חברתי בלי צדק מדיני".