ידוע, וגם כאן דיברנו על כך בעבר, שארבעת המינים של חג הסוכות מייצגים ארבעה טיפוסים שונים בעם ישראל. הבסיס לחלוקה הזאת היא הנחת היסוד שבאופן כללי איכות חייו של יהודי בעולם הזה נמדדת בשני תחומים, שהן שתי הדרכים להתקשר עם הקב"ה - לימוד התורה וקיום המצוות. כשלומדים תורה עשויים להבין יותר טוב ויותר לעומק את המצוות ואת טעמיהן, וכך, גם מהלימוד וגם מקיום המצוות מפיקים הנאה מוחשית, חווייתית, לכן הטעם מייצג את התורה. קיום מצוות אינו מותנה בהבנה אלא בקבלת עול; גם ההשפעה בנפש אינה ניכרת כל-כך, כי המצוות, רובן ככולן מתקיימות באברי הגוף, בחיצוניות האדם, ועל כן השפעתן אינה חודרת בהכרח לפנימיותו. לכן נמשלו המצוות לריח טוב, אומנם גורם הנאה, ואפילו פנימית, אבל לא לאורך זמן.
לפי זה, האתרוג שיש לו ריח טוב וגם טעם, כלומר ניתן לאכול אותו, מייצג את אלה שחזקים גם בלימוד התורה וגם בקיום המצוות. הלולב צומח על עץ שמיתמר לגובה רב, ואולי על כן הוא נקרא תמר, והוא מפורסם בפריו הטעים והמזין אבל אין לו ריח חזק במיוחד, על כן הוא מייצג את אלה שחזקים בלימוד התורה ופחות בקיום מצוות. אגב, את השם 'דקל' לעץ התמר לא מצאתי בתנ"ך, ככל הנראה הוא מופיע לראשונה בלשון חכמינו ז"ל, במשנה ובתוספתא. ההדס הידוע בריחו הטוב עד כדי כך שמשתמשים בו לבשמים ויש הנוהגים לברך על ריחו בכל שבת, מייצג את החזקים בקיום מצוות אבל פחות חזקים בלימוד תורה. והערבה, נו היא כזאת מסכנה, לא ריח מיוחד לה וגם לא טעם, על כן היא מייצגת את החלשים בשני התחומים, גם בלימוד תורה וגם בקיום מצוות.
מהנ"ל יוצא לכאורה שהחשוב ביותר הוא האתרוג, שכן הוא היחיד שמצטיין בשני התחומים, גם בלימוד התורה וגם בקיום המצוות. למרות זאת, לפני שמקיימים את המצווה מברכים, כמו שמברכים לפני קיום כל מצווה, אבל לא על האתרוג אלא "על נטילת לולב". מעניין למה. בכל מקרה, המצווה מתקיימת רק כאשר נוטלים את ארבעת המינים האלה יחדיו, כאשר שלושת האחרונים קשורים לאגודה אחת והאתרוג מוצמד אליהם אבל אינו קשור עימם. כאשר הקב"ה מצווה אותנו את המצווה הזאת, הלשון היא [ויקרא כ"ג]: [מ] וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם--שִׁבְעַת יָמִים. אז למה מברכים דווקא על הלולב שאגוד עם הדס וערבה ולא על האתרוג שמופיע ראשון בפסוק וגם אינו אגוד עם האחרים?
ובכן, כל אחד מארבעת המינים מייצג גם תכונת אופי, איזו מידה טובה בנפשו של יהודי. האתרוג דומה ללב והוא מייצג את כללות המידות. מבחינה זו, לכאורה הוא נעלה מכל האחרים, אבל התכונה העיקרית של האתרוג - התכונה שבלעדיה, לא משנה כמה תורה למד וכמה מצוות קיים, הוא אינו שווה כלום - היא הענווה. לומדים את זה מפסוק בתהלים [ל"ו]: [יב] אַל-תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה; ראשי תבות אֶתְרֹג. הענווה של האתרוג היא המעניקה לו את חשיבותו הגדולה, את מעמדו הבכיר. על דרך שאומר הזוהר [א, קכ"ב/ב]: "מאן דאיהו זעיר - איהו רב, ומאן דאיהו רב - איהו זעיר". בענוותנותו הרבה, האתרוג ניצב מאחורי הקלעים אבל משם הוא מפעיל את כל האחרים. הוא כאילו נפרד מהם, אינו אגוד עימם יחד, אבל צמוד אליהם, הוא משרה עליהם מרוחו ובכך יוצר את האחדות.
תכונות אלו של האתרוג, ענווה והפעלה מאחורי הקלעים, הן המאפיינות מלך אמיתי בעם ישראל, ואכן הזוהר אומר שהאתרוג מייצג את המלכות ודווקא הלולב מייצג את המידות. מה שמאפיין את המידות בנפש היא הצמיחה, החתירה כלפי מעלה, ואת הצמיחה הזאת מייצג התמר, הלולב המיתמר כלפי מעלה. זה רמוז בשיר השירים [פרק ז']: אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֶעֱלֶה ראשי תיבות: אתרוג ערבה לולב הדס. כולם עולים ומתעלים בְּתָמָר, בכוחו של הלולב הנלקח מעץ התמר. כתוב שהלולב מייצג את עמוד השידרה של האדם, את יכולתו לעמוד בלחצי היומיום ולא להישבר, ואפילו לא להתכופף. את הכוח לזה, את יכולת העמידה בלחצים מקבלים מהחתירה כלפי מעלה, מהמאמץ העיקש להתעלות, להתקדם עוד ועוד בדרך לדבקות בקב"ה בכל התחומים, ובעיקר באחדות ישראל שהיא עניינו העיקרי של חג הסוכות.
בין ישראל לעמים - היחס הנכון
לקראת חג הסוכות התפרסם שהנה הנה מחזירים הביתה את הבן החטוף, את גלעד שליט השבוי בידי הרשעים כבר יותר מחמש שנים. בתמורה לשחרורו, אנחנו מוציאים לחופשי מאות רבות של רוצחים, 'עסקת חליפין' קוראים לזה. ובכן, צריכים להזכיר שגלעד וחבריו עסקו במשימה של הגנה על יהודים מפני חבריהם של אותם רוצחים שכעת אנחנו עומדים לשחרר, וכך נותנים להם הזדמנות לשוב לדרכם הרצחנית אחרי שהשהות מאונס בכלא הישראלי ניטרלה אותם זמנית. באופן טבעי, לעסקת החליפין הזאת יש מתנגדים ויש תומכים. קצת קשה לבקר את אלה או את אלה כי לכאורה שניהם צודקים, כל אחד מזווית הראייה שלו. הבעיה היא שעד עכשיו שמענו נימוקים בעד ונגד, בממדים הטכני והרגשי, עלות מול תועלת. ומה על הממד המהותי?
ובכן, מעסקת החליפין הזאת משתמע שאנחנו מסכימים למשוואה שמבחינה ערכית - המרצח והמתגונן מפניו, שווים. בכוונה אנחנו מתעלמים בינתיים מהיחס המספרי, כי הוא לא ממש רלוונטי לענייננו. מה שרלוונטי זה שהרשעים חטפו לנו חייל; בעולם מסודר, הם היו אמורים לשלם על כך מחיר כבד ביותר, מחיר שילמד אותם שלא משתלם להתעסק איתנו, ובטח לא בדרך של חטיפות. במקום זה אנחנו משלמים להם כדי שישיבו לנו את הגזילה אשר גזלו ברוב חוצפתם. כצפוי, הם מתפארים בניצחונם ומבטיחים להמשיך באותה דרך. לא פלא שהם רואים בכך ניצחון, הם באמת ניצחו. שהרי לא רק שלא שילמו לפחות פי ארבעה וחמישה תמורת הגזילה, אנחנו עוד משלמים להם ביחס של אחד למאות. המוזר הוא שאצלנו יש מי שרואים, או לפחות טוענים שרואים בכך ניצחון.
כאמור, העסקה הזאת אמורה להתבצע במהלך חג הסוכות, זה החג שעל-פי המדרש הוא מבטא את הניצחון הרוחני שלנו על אומות העולם. בהתייחס לנטילת ארבעת המינים אומר המדרש [רבה, ל, ב]: אמר ר' אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח; אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחייא. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה ולית אנן ידעין מאן נצח. אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא. בפשט: הלולב דומה לחרב ונטילתו מסמלת ניצחון. בפנימיות, ארבעת המינים מייצגים את נצחון האחדות של עם ישראל על הקיטרוג של אומות העולם המבקשות לבטל את הייחוד הזה. על זה עומדים לדין בראש השנה וכמו בכל מעמד כזה, לא ברור מראש מה תהיה התוצאה. חג הסוכות עם ארבעת המינים מסמלים את הניצחון שלנו באותו משפט, אומר המדרש.
אצלנו, מי שרואים בעסקת החליפין הזאת ניצחון, במודע או שלא במודע מתהדרים במשתמע ממנה, שאצלנו היחדיו חשוב ביותר, הערבות ההדדית, שלא מפקירים אף אחד בשום מקרה ולא משנה המחיר. וגם, שאחד שלנו שווה מאות או אף אלפים משלהם. אלא שאם כנים הם - זה המחיר שהיינו אמורים לגבות מהרשעים, מאות או אלפים תמורת אחד, ולא לשלם להם באותו יחס. וגם, אם אומנם זו האמת, שמטעמי ערבות הדדית אינם מוכנים להפקיר אף יהודי, האם הם יהיו מוכנים ליישם את התפישה הזאת גם לגבי אלה שהם מכנים
מתנחלים? או חרדים? דומני שהתשובה ברורה והיא אינה חיובית. מכאן, אין מנוס מהמסקנה העגומה שהניצחון הזה שלהם הוא ניצחון של תוהו, ניצחון שמוביל לשבירה, שכן הוא חורג קשות מהסדר שקבע הקב"ה בעולמו.
והסדר שקבע הקב"ה בעולמו משתקף היטב ומדויק בעבודה הנדרשת מאתנו בחג הסוכות. אומנם רק בזמן שבית המקדש היה קיים, העבודה הזאת נעשתה פיזית. כעת, לבינתיים, אנחנו נאלצים להסתפק בעבודה רוחנית, אבל העובדה היא שבחג הסוכות מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם שלא יתבטלו, "שלא יִצְדֶה העולם מהם" בלשון המדרש. ואת זה עושים תוך ידיעה ברורה שלא נזכה באהבתם. הרי על כך כמו מתלונן דוד המלך [תהלים ק"ט]: [ד] תַּחַת-אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי; וַאֲנִי תְפִלָּה. למרות שאני מתפלל עליהם ואפילו מקריב קרבנות בבית המקדש לזכותם, הם ממשיכים לשנוא אותי. ואכן, ממנו יש ללמוד כיצד להתייחס אל גויים; כאשר כיבדו אותו - כיבד אותם, כאשר לחמו בו או אף "רק" השפילו מי מאנשיו, נלחם בהם עד חורמה. יתן ה' ונזכה כבר לגאולה האמיתית והשלמה, ואז המלך מבית דוד יעמוד בראשנו.