הממסד הישראלי מרגיש את רעידת האדמה המתרגשת עליו, לכן הוא החליט בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: לשבור את הרופאים המתמחים, יהיה המחיר אשר יהיה. זהו סוג של מאבק שבו הממסד סבור שכל האמצעים כשרים להשגת המטרה. גם בסוריה ובלוב הממסד חשב באותה הצורה. התוצאות מונחות בפנינו. האמת היא שלא רק במאבק הרופאים הממסד נוהג כך אלא גם ב"טיפול" במגזרים אחרים, ראה ערך מחאה.
אודה ולא אבוש: ידעתי היטב שהזכות לעבוד היא זכות חוקתית המעוגנת בחוק יסוד:
חופש העיסוק בשנת 1992. נכון שזכות זו אינה ממומשת והחוק, מתקדם ככל שיהיה, אינו יכול לסייע למובטלים הרבים שזכות יסוד בסיסית נלקחה מהם, אך ודאי לא ידעתי שאדם אינו יכול להתפטר מעבודתו. אין בפסיקה התייחסות רחבה לסוגייה, מלבד מקרה אחד, אלא שההיגיון והשכל הישר בקרב הממסד כנראה יצאו לחופשה מאולצת. אם אדם סביר שמע אי-פעם שאסור להתפטר מעבודה, שיקום. אפילו במשטרים האפלים ביותר קשה למצוא דוגמאות זולת מחנות הכפייה שבהם אולצו האסירים לעבוד. אולי ראוי שהממסד הישראלי ישקול להכריז על בתי החולים כעל מחנות לעבודת כפייה ואז לבטח אפשר יהיה למנוע התפטרות הרופאים.
ההתפלפלות המשפטית מגוחכת. האם מותרת התפטרות קולקטיבית, מהו קולקטיב, ממתי יש חשיבות לקולקטיב והאם לכל אחד מהקולקטיב המתפטר זכות להחליט על חייו כפי הבנתו גם אם יש עוד עשרות או מאות הסבורים כמוהו, אלה שאלות שטוב לבררן בפקולטות למשפטים במסגרת שיעור במשפט ציבורי או חוקתי. במבחן המציאות, לכל אדם הזכות לעבוד וגם להתפטר. נקודה.
ואם בית הדין לעבודה יאמץ את עמדת ה
ממשלה, זו תהיה בכייה לדורות. בית הדין יהפוך שותף מרכזי למהלך אנטי-דמוקרטי מובהק. יש לקוות שבית הדין לעבודה יתעשת, ולא - הדרך לבג"ץ פתוחה. בלתי סביר בעליל שבג"ץ יחליט שהתפטרות מעבודה היא בלתי חוקית בעליל או מהלך אנטי-חוקתי.