חזון וחזנות
אנו חיים על אדמה שידעה יותר קללות דם מאשר גשמי ברכה. זו אדמת טרשים שזרועות בה יותר מדי עצמות נרצחים בשם לאומיות ולאומנות, קנאות דתית וחזונות משיחיים הזויים, ומנהיגים המנהיגים מונהגים המבקשים לשחזר את העבר בהווה, על חשבון העתיד.
אנו חיים במציאות הזויה. זו מציאות שבה חזון קוממיות לאומית וחיים אזרחיים פינה את מקומו לחזנות על קברים פתוחים ומאזן דמים של טרור הדדי, אימה ודמעות. זו מציאות שבה יש ביקוש לחזנים ומחסור חמור בחזון.
החזון של ישראל
את הכרזת מגילת העצמאות פתח
דוד בן-גוריון במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית..." ואת אותה המגילה חתמו המילים: "...הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".
"גאולת ישראל" ולא "גאולת דם". ולא בכדי. מערש תקומתה של מדינת ישראל, היוותה קדושת החיים את המסר שלנו כ"אור לגויים", והשארנו לאחרים את המידות הנחותות של "גאולת דם" ו"נקמת דם".
בפסקת הפתיחה של מגילת העצמאות שלנו נכתב על עם ישראל: "...והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי...", ובספר הזה נכתב כבר בפרק ט' מהי דעת ה' על מעגל הדמים - "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".
למשפט הזה כוח עצום בהבנת המעגליות של רצח, ולא רק בשל תוכנו. כוחו של הפסוק הזה הוא מיוחד בשל אופן כתיבתו במבנה "כיאסטי", המעניק לו משמעות תחבירית מיוחדת, בשים לב לאופן החזרה של המילים: שפך-דם-אדם-אדם-דם-שפך (וחוזר חלילה? חלילה!).
קדושת החיים או קדיש המתים
ההזיה הלאומנית הישראלית היא הצלחתה הגדולה ביותר של תנועת התקומה הפלשתינית, שהצליחה לגרור ציבור ניכר של החברה הישראלית אל עבר המעגל המוסרי והערכי הנחות של קידוש הדם על פני קדושת החיים.
נקמת דם ורצח הן אינן מידות חיוביות בדת היהודית, ובוודאי שלא בסיפור התקומה הציונית. ערש היהדות ותקומת האומה שזור, שתי וערב, במידות הופכיות לחלוטין המבהירות זאת. החל בסיפור קין והבל, דרך שטיפת העולם בסיפור נוח, וכלה בימינו אלה בהם מופקד הצדק בידי שופטינו המשלחים לבתי הכלא ולהרחקה מן החברה טיפוסים כמו ברגותי (שיישאר בכלא) וכאלף רוצחים שיצאו ממנו בתמורה לגלעד, לצד רמה זהה של רוצחים שפלים שדתם יהודית, כדוגמת עמי פופר ואחרים.
אמירת קדיש על המתים היא זכות גדולה, אך היא מתגמדת וחשיבותה בטלה בשישים לעומת הזכות (והחובה!) להגן על קדושת החיים. קדושת החיים אינה מבחינה בין דם לדם. קדושת החיים היא קדושת ערך החיים ולא החיים עצמם. חייו של מי שנוטל חיים הם חיים שלא ראוי לחיותם בקרב הבריות המקדשות את החיים, ומכאן נובע החיזוק המוסרי ליצירת בתי הכלא ולשליחת אסירים אליהם.
קדושת החיים מחייבת להחזיק בבתי הכלא את מי שנטלו חיים, ואין הבדל בין החיים שנטלו ובין הדם שנשפך. מכוח המאזן של קדושת החיים הוחזקו הטרוריסטים בכלא (גם הפלשתינים וגם היהודים).
זו לא "עסקה", זהו תשלום "כופר"
אני מסרב לתת לתשלום הכופר הישראלי המקדש את חייו של שבוי, את השם "עסקת _____". אני מסרב לכך גם משום שזה עול שלא ראוי לשים על כתפי מי ששמו ישב על קו שמה של העסקה, וגם משום שזו אינה עסקה.
עסקה היא התקשרות בין אנשים חופשיים, במסגרתה ניתנת תמורה הדדית מוסכמת ומתוך בחירה חופשית. אשר על כן, מה שישראל תעשה בימים הקרובים אינו בגדר עסקה. לא רק מבחינת ההגדרה המשפטית שלה (ותורת המשפט מאפשרת ביטול עסקה אם זו נתחמה בכפייה או תחת לחץ לא הוגן), אלא בעיקר משום שזו אינה עסקה כלל ועיקר. זהו תשלום כופר תחת איום ועל כן זוהי סחיטה שדינה ענישה.
תשלום הכופר ראוי כי הוא נעשה מתוך שיקול של הצלה, בבחינת "כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם מלא".
ברית דמים
הרחבת הכופר לתשלום כופר נוסף מרצון, בהתנדבות, של חיזוק ברית הדמים בין שני מחנות הרוצחים, הפלשתינים והיהודיים, על-מנת לאפשר למעגל הדמים להתרחב ולגבות עוד דמי קורבנות מן הרוב השפוי שאינו הוזה לאומנות דמים מעל כל גבעה ומאחורי כל רעלה, הרחבה כזו היא טעות העולה כדי פשע של ממש על-ידי התרת דמם של חפים מפשע משני הצדדים וחיזוק הקשר בין המטורפים משני הצדדים.
אין זה מקרי שמי שקוראים לשחרור הטרוריסטים היהודיים עושים זאת כעת כאשר על הפרק עומד תשלום הכופר באמצעות גירוש הטרוריסטים הפלשתינים, משום שגם למבקשים ברור ההקשר הזה. אלה גם אלה הם טרוריסטים הזויים ולאומנים, ורק הדת מבדילה ביניהם (או לפחות הפרשנות הפרטית שלהם לדת שלהם ושלנו).
שופך דם האדם באדם דמו יישפך
המקורות שלנו מספקים לנו את המאזן המשקף בניסוחו הכיאסטי את כל שנדרש לנו כדי לסרב לקריאת הדמים של שחרור הטרוריסטים היהודיים.
זה ברור כמו צבע השמיים וכמו קדושת החיים. ברית הדמים שבין הטרוריסטים משני הצדדים היא בידינו אנו. מותר לנו לדרוש את הדין משופכי הדמים בשני הצדדים, וזו חובתנו היחידה למען הדורות הבאים. לא גאולת דמים, וגם לא נקמת דמים. הם אינם המפתח לתקומה אישית ואנושית, ובוודאי שלא לתקומת מדינה וחברה.
כדי שאפשר יהיה בכלל להתחיל לדבר על חנינה כללית משני הצדדים צריך הסכם שלום, וסביבה תומכת להרחקת הזויים לאומנים מקרקע פוריה של שיתוף פעולה בין שני צידי ההזיה לברית דמים. עד אז, בכלל אין על מה לדבר.
הדרך לשבירת מעגל שפיכות הדמים המשקה את אדמת הארץ הזו הרבה יותר מכפי שנדרש, הוא במעגל שלנו כחברה ממצב שבו אנו עומדים על פני קבר פתוח וקוראים "קדיש", אל עבר מצב בו אנו עומדים מעל הבמה באו"ם וקוראים את המשפט המסיים
"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".