כמה הרהורים על פרשת שליט

הייתה תמונה צוחקת אחת של אם השבוי שעשתה לי רע; היא שידרה ניצחון חסר פשרות, ניצחון שרמס כמעט כל ערך שליכד את החברה היהודית בארץ ישראל, צחוק שהתעלם במפגיע מכאבם של בני משפחות הנרצחים, אלה שרוצחיהם המתועבים של יקיריהם עומדים לצאת לחופשי, לית דין ולית דיין; צחוק שמאחוריו ניצחון פירוס של קמפיין תקשורתי גלובלי וחסר תקדים בהיקפו ובמימונו שערכה משפחת שליט כדי להגיע אל ההחלטה הזו של ממשלת ישראל, של בית המשפט העליון, של הכנסת, של מערכת אכיפת החוק, של מערכת הביטחון, של הצבא, של קהיליית המודיעין. הצחוק הזה היה כמדקרת חרב בליבם של אזרחים רבים מאוד בישראל, גם אלה שייחלו לשובו של החיל השבוי גלעד שליט הביתה בשלום, אבל נפשם נקעה מאותו קמפיין ממש, שהפך אותו מסתם שבוי לסמל שמחירו הולך ומאמיר, הולך ועולה מקמפיין אחד למשנהו, ולתזכורת מתמדת בתקשורת ובתודעה העולמית ובדעת הקהל, במוסדות בינלאומיים ובארגון האומות המאוחדות, כמו בנאומי נשיאים וגדולי עולם. וכך הפך צעיר אלמוני אחד, המעונה באכזריות אין קץ במרתפים חשוכים של ארגון החמאס הרצחני, לסחורה הטובה ביותר בבזאר של המזרח התיכון, וככל שחלפו השנים נחשפה מדינת ישראל על חולשותיה, כיעורה, התבזותה וכסילותה שהאפילו על הכוונות הטובות של הלב היהודי ועל מצוות פדיון שבויים.

והשאלות מנקרות בלב: האם הכסף הגדול והתקשורת המגויסת, הם כל ההבדל בין דם לדם, בין חיים למוות של חיילים שבויים בישראל של 2011? האם מנהיגות מדינת ישראל לדורותיה נהגה נכון ביחס לרון ארד בתגובה לקמפיין האצילי ניהלה להחזרתו המשפחה, אמו המנוחה, בתיה ארד¹ וחבריו? הייתכן שהקמפיין הזה לא היה די "יצירתי" ביחס לזה של גלעד שליט, מתוקשר, ממומן במיצגים, הצגות ובלחץ פיזי בלתי מתון על מקבלי ההחלטות בישראל, אפילו בהפרעה ליום הזיכרון לנופלים, עם מצגות "הצילו", מצבות ודמויות החייל?, ואולי לא נמצאו לשבויי סולטן יעקב ורון ארד ראשי שב"כ, מוסד ורמטכ"לים בדימוס שתמונותיהם תעטרנה ובמימון ענק, את כל לוחות המודעות היקרות במדינה, בקריאה: אפשר וחובה לשחרר את רון ארד נעדרי סולטן יעקוב מייד!". וכך הלכו לעולמם בתיה ארד ואביו של יהודה באומל בעוד גורל בניהם לא נודע, ואפילו הסיכוי הקטן להשבתם, בדמות שני סוחרי האדם הנתעבים מלבנון, עובייד ודיראני, נלקח מהם, ושני אלה לא רק משוחררים אחר כבוד על-ידי אריק שרון ראש הממשלה דאז, אלא שהם מקבלים בחסות בית המשפט העליון של המדינה היהודית המושפלת, מעמד של "תובעים" בתביעה אזרחית כנגד מדינת ישראל ובסכומי עתק! ואם אמר מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים" אז כן – יש היום שופטים בירושלים, אבל הם שופטי אוון, אנשי זדון, מטים משפט לטובת הרוצחים והחוטפים, בעודם נוהגים כחסרי מצפון ומוסר כלפי הנרצחים ובני משפחותיהם, שופטים של בושת וקלון שמשפטם הוא לא רק לעג לרש אלא כלימה וביזיון לצדק האנושי ולמוסר באשר הוא. אסור היה לאיש לפנות אל בית המשפט הזה בבואו לדון היום בעתירות של מתנגדי ההסכם בשבתו כבית דין גבוה לצדק, כי צדק לא יימצא בין כתליו, וכל עתירותיו ממילא יידחו באשר הן. ועוד הגדילה לעשות משפחת שליט, ובעזות מצח שאין נמוכה ממנה פנתה לבית המשפט העליון כדי לקבל מעמד של משיבים בדיוני בג"ץ. ויש לשאול את בני המשפחה: האם לא די לכם במחיר אשר שולם עבור החזרת גלעד שליט בנכם? האם אין חוצפה בטענתכם, שהעתירות הללו מסכנות את חיי בנכם, זאת ביודעכם שמניסיון חוזר של עסקות דומות עם ארגוני הטרור, כבר נרצחו מאות ישראלים חפים מפשע?!. האם דמו של בנכם סמוק מדמם של ההולכים למות בהסכם זה בשל החזרתו המובטחת של בנכם? האם אינכם סומכים אפילו על מחלקת הבג"צים של הפרקליטות שתייצג את המדינה עבורכם, ותחסוך מכם, וברגע האחרון, את הביזיון חסר המצפון הזה שאתם מגלים ברגע הקשה הזה לעם ישראל כולו?

במזרח התיכון אין מלחמות הוגנות, אין מוסר מלחמה ואין מכבדים אמנות בינלאומיות. שם המשחק הוא משחק-סכום-אפס, הכל או לא כלום, רולטה מזרח תיכונית עם כדור אחד בתוף האקדח המוגש למדינת ישראל, שעליה ורק עליה מוטלת החובה ללחוץ על ההדק בכל משא-ומתן עם אויביה. ישראל של 2011 איננה ישראל של 1968, לא זו של הפיגוע במעלות ב-1974 בו נדרשה לשלם במספר קטן של מחבלים, וסירבה במחיר הריגתם של עשרות ילדים בבית הספר במעלות; ישראל הנחושה של אז, שלימדה את העולם שאין נושאים ונותנים עם טרוריסטים, הפכה היום לסמל מבזה של מדינה הכנועה לטרור שהישיר את עיניו אל מנהיגי מדינת ישראל שהשפילו מבטם בכניעה ההולכת ומתגברת ומסכנת את חייהם של אזרחי מדינת ישראל, כמו את מעמדה וקיומה של ישראל באזור הרצחני הזה. וככל שהלכו ממשלות ישראל לקראת הטרור, נתנו לו מעמד מדיני, שטחים, הבטחה למדינה, נסיגות והתנתקויות, כך הלך והאמיר מחיר הפידיון של שבויי צה"ל בידי הטירור הערבי, ומאז מבצע צה"ל בלבנון, 4 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים והטבח בכביש החוף, דומה שאין סוף לכניעה המבישה ואף לאפליה שמדינת ישראל נהגה בשבוייה הקודמים עד לפרשת שליט. בפרשת נעדרי סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה ראינו את התנהגותם האצילית של בני המשפחה שלא רק נמנעו ממסע לחצים תקשורתי, אלא נתנו אמונם בכוונות הטובות של המערכת המודיעינית והצבאית שכשלה כליל בקבלת מידע על הנעדרים עד עצם היום הזה. וכאן עולים הרהורים, שמא שגו בני משפחות הנעדרים שלא פעלו כדי להביך את מדינת ישראל, שלא היה בכוחם לגייס עשרות מיליוני שקלים לקמפיין ענק כמו זה שערכה משפחת שליט, ואף לא לקמפיין האישי הבוטה אותו ניהלה "ובהצלחה", האמא הנאמנה של השבוי יוסקה גרוף, משבויי הנח"ל של מלחמת לבנון הראשונה, שאלף מחבליה המשוחררים לשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה על-ידי שמעון פרס ב-1985, היוו את הגרעין הרצחני של האינתיפאדה הראשונה ב-1987. וכך, מקמפיין לקמפיין כוחה של ישראל הולך "מתחרפן", ואריאל שרון - שנכנע ללחצה של משפחת סוחר הסמים, אל"מ במילואים טננבאום, שבוי החיזבאללה מיוזמתו ובאשמתו הישירה ובגין עסקיו הפליליים - החזיר ללבנון את דיראני ועובייד, קלפי המיקוח האחרונים להשבתו של רון ארד בעסקה אפלה אחת יחד אסירי טרור פלשתינים וגופות מחבלים לרוב, תמורת החזרת גופות 3 חיילי צה"ל שנהרגו תוך כדי חטיפתם בתחילת האינתיפאדה השנייה בהר דוב. ואיך לא, הקמפיין של הורי החטופים ב-1982 היה לדגם חוזר ואב טיפוס של קמפיין מתוקשר היטב של החזרת גופות לוחמי צה"ל שנשבו בתחילת יולי 2006 באירוע שהוביל למלחמת לבנון השנייה, ומהם "למעלה העליונה" של הקמפיין הענק, היצירתי של גלעד שליט, חסר העכבות והמעצורים, הממומן (השד יודע מהיכן?) במקורות כספיים בלתי נלאים וברצון טוב וכנה של רבים וטובים במדינת ישראל.

1. אמו המנוחה של רון ארד אמרה בצוואתה לפני מותה: "אם יתברר כי בני רון מת בשבי, אין למסור שבויים תמורת גופתו".

שמענו בתקשורת קולות הקוראים לכנסת לחוקק חוק שימנע בעתיד חילופי שבויים המסכנים בעליל את חייהם של מאות ושל אלפים מתושבי מדינת ישראל, זאת כמו הבטחות חסרות כיסוי שלא ישוחררו יותר מרצחים סיטונאים נוראים כגון קוזו אוקמטו ומרצחי מלון פארק? האם לא שמענו זאת בחילופי השבויים של ג'יבריל ב-1985? ולאחר חתימת הגולל על החזרת רון ארד בעסקת טננבאום 2004? ומה תועיל הצעת חוק חדשה "לאי חילופי שבויים של יותר מאחד תמורת אחד"? ומישהו חושב שמשפחות חטופי העתיד יסכימו לפחות מתקדים גלעד שליט? והטענות של רמטכ"לים לשעבר, "מומחי" ביטחון, "שושואים" בדימוס נוסח יעקב פרי, והחונטה של "המועצה לשלום וביטחון" שיסבירו "שאין סכנה בשחרור מחבלים לשטחים שממילא הנם "כבושים", ואל לה לישראל להחזיק בהם..". מנהיגות איננה ניתנת לחקיקה, ומשפטיזציה של מוסר אנושי סופה להגיע אל בור השופכין של ההיסטוריה. בנימין נתניהו קיבל החלטה פוליטית שהיא מנוגדת לא רק למצפונו, המתגלה פעם אחר פעם כסלקטיבי ביחס למקומה של מדינת ישראל תחת שמי המזרח התיכון. המחיר שמשלמת המנהיגות הזו ובתוכה שר הביטחון אהוד ברק, היא מעבר לכל דמיון בנמיכות קומתה ובאווילות המלווה אותה, כגון ביחסי מצרים עם מדינת ישראל ובעוד תג מחיר ששלם שר הביטחון בשמנו, בהתנצלותו על "הריגתם של 6 חיילים מצריים" בעת רציחתם של 9 אזרחי ישראל בכביש 12 ליד אילת. לא זו בלבד שחיילים אלה שתפו פעולה עם מרצחי הג'יהאד בסיני, לא מנעו את הטבח, אלא אף סייעו באש להריגת 2 חיילי צה"ל, והתנצלות זו היא עוד חרפה בנוסף לביזיון שבה.

בספיחי פרשת שליט עומד "נוהל חניבעל" שלדברי התקשורת הישראלית הפכה לאחר פרשת שתי החטיפות של 2006 ברצועה ובדרום לבנון "לנוהל בלתי כתוב" בתורת הלחימה של צה"ל, ומאז התקבע נוהל זה כפקודת קבע בלתי רשמית. משום כך משמעות נוהל חניבעל הינה חמורה ביותר, והיא ודורשת דיון ציבורי פתוח בישראל שלאחר החזרת גלעד שליט. נוהל חניבעל קובע שיש למנוע חטיפה של חיילים בכל מקרה בו הנו מתרחש (האם הכוונה בשם חניבעל לקניבליזם הנלווה לשמו של המצביא הפוני?). אך כאשר מתרחשת חטיפה, וכוח ישראלי מעורב בה, נדרש ממנו לפעול בכל מחיר כדי למנוע אותה, כולל, ובפקודה: לירות כדי להרוג את החייל הישראלי בידי חבריו, חיילי צבא הגנה לישראל. כאן חייבת מדינת ישראל להשיב לשאלה: מי התיר לך או לשלוחייך להרוג במתכוון, ועל סמך איזה חוק, את חיילי צה"ל בעת נפילתם בשבי? האם נוהל זה זה מיועד לשמש כסת"ח לפיקוד הצבאי ולדרג המדיני כדי שלא יצטרכו לפעול כדין להחזרתם של שבויי צה"ל לכשיפלו בשבי האויב, בין אם בידי צבא סדיר או כוח טרוריסטי? האם אין זו מחובתה של כנסת ישראל לדון בסוגיית נוהל חניבעל, שכן כזכור הוצאה להורג איננה מופעלת בחוקי מדינת ישראל, אפילו לא כלפי מחבלים שוחטי תינוקות? ועל שום מה מחליט צבא ההגנה לישראל על הוצאתם להורג של חייליו ללא דין וללא משפט? שאלות של מנהיגות, חוכמה מדינית, נחישות פוליטית נגד לחצים, שאלות של מוסר מלוות את מדינת ישראל מרגע הקמתה והן אינן בתיאוריה אלא בחייהם של רבים מאיתנו ובקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מתוקנת השואפת להיות דמוקרטיה שהיא אור לגויים ולא במסלול התאבדות בחסות הממשלה, הכנסת ובית המשפט העליון.