אתמול הניף נועם שליט, אביו של גלעד את דגל ישראל על גג הבית, שנתיים לאחר שהסירו במחאה על הקיפאון במגעים לשחרור בנו.
אני יכול להבין את מאבקך לשחרור בנך. ניסיתי לאתר יהודים נעלמים בעצמי במשך 15 שנה והעליתי חרס בידי. נכון, הנעלמים לא היו בני משפחתי ובכל אופן. רשויות המדינה מוכרות לי, להוותי.
אני יכול להבין את התסכול והזעם, את הרגשת חוסר האונים והייאוש, את הכעס והעלבון את הגעגועים הנוראים. אני יכול לדמיין את המחשבות, את נדודי השינה, את המתח, את האכזבה את הצער, את הבכי, את העליבות את הרצון הפשוט למחוק תקופה. אני יכול להבין את התחושה של דיבור אל קיר ההולך ומתגבה, הולך וסוגר עליך מכל עבר. אני לא יכול להבין את הסרת הדגל ואני לא יכול להבין את השבתו.
ייתכן שרשויות המדינה אכזבו. קרוב לודאי. הרי ראינו במה באמת עסוקים ראשי הממשלה ושרי הביטחון. כמעט ודאי שאין להאמין למילה אחת מדברי ראשי המדינה. לא אז, לא במהלך האירוע ובודאי לא עתה כשהוא עומד להסתיים. מי שמאמין להם לוקח סיכון בלתי מחושב. הם הרי לא מאמינים לעצמם ו/או למלחכי הפנכה הסובבים אותם, ו/או לעוזריהם למקורביהם, תומכיהם, מצביעיהם, ידידיהם, חבריהם ובני משפחתם. ואגב, אין לי ספק שגם אלה לא מאמינים לראשי המדינה. עולם שלם המיר את לוחות הברית במערכת יחסי ציבור.
אבל להסיר את הדגל פירושו להגיד שהדגל לא ראוי. שהרעיון הציוני לא ראוי. שהתחייה הלאומית לא ראויה. סלח לי, מר שליט, אבל אלפיים שנות גולה, ומאה שנות ציונות גבו הרבה יותר מחירותו של חייל אחד ואפילו הרבה יותר מחייו של חייל אחד ולמרות זאת הן לא קבעו כי הדגל הוא דגל על תנאי.
הנפתו של דגל אינה מותנה בפטמה הנתחבת בפה. יש פטמה יש דגל , אין פיטמה אין דגל. מר שליט הנכבד, שמח בשמחתך, הנח לכולנו להשתתף בשמחתך עם חשש כבד בלב. אתה אדם ישר ואתה יודע בדיוק על מה מדובר. חסוך מאיתנו את הנפת הדגל מעל ביתך.
אם תביט היטב תראה שהדגל החוויר ופסיו הסמיקו מבושה.