לשמחתי, המדינה שלי עוד נותנת מדי פעם אותו חיים על המוניטור עם הקו הירוק. בשבוע שעבר הפתיעה אותי הממשלה שלי, כאשר בחרה לתת "אות חיים", ופתאום היה "פיק" אלקטרוני עם אות המבשר: מישהו כאן עדיין מאמין בקדושת החיים.
להחזיק אלף רוצחים ששפכו דם על האדמה הרוויה ממילא הזו, גם כדי למצות איתם את הדין (שגם האלוהים שלנו וגם האלוהים שלהם רצה ממצה איתם על כך שאיבדו את הקשר עם ה"צלם"), וגם על-מנת למנוע מהם לשפוך שוב את דם האדם על האדמה הכל כך רוויה הזו, ובתמורה להצלחה של מיצוי הדין, ומניעת רצח עתידי, לשלם בחייו של ילד נאיבי אחד שהיה, כאשר נחטף, בגיל שבו אני איבדתי לראשונה חבר ולמדתי ממקור ראשון על משמעותו האמיתי של הקו הירוק – להמשיך להחזיק ברוצחים ולאבד את חייו של החטוף, משמעו רצח.
אין נכון ולא נכון מעברו השני של הקו הירוק לחיים. כאשר מתבלבלות היוצרות, וכאשר אובדת האוריינטציה הבסיסית, וכאשר ניתנת עדיפות לקדושת האדמה במקום לקדושת דם האדם, אין שום הגיון שניתן לחיות עימו בשלום.
את כל האקטוארים ורואי החשבון בגרוש, אלה העושים נפלאות ומנפנפים במספרים של כמות הנרצחים וליטרות הדם, ואת אלה המגדילים לעשות ומצרפים תמונות של נרצחים כדי להמחיש את גודל הזוועה שבשחרור הרוצחים השפלים הללו, את כולם אני מבין. אני מבין את הזעקה של הלב הכואב, ואני מבין את עוצמת הרגשות ואת הכאב הנפשי הנובע מאובדן האחיזה הנפשית במעגל הנקמה.
ולצד כל ההבנה והחמלה שאני חש אל כל מי שכואבים עכשיו את הכאב הזה, אני יודע בוודאות שכל עוד נהיה שבויים בקונספציה שהאדמה מקדשת את דם האדם, ונתעקש שניתן לחיות משני צידיו של הקו הירוק המבדיל בין החיים והמוות, אנו נידונים למלחמה ולקורבנות, לתעתועי מציאות ולאבדן חיים, לקונפליקטים מוסריים ורגשיים – בדיוק מן הסוג שאנו חווים כעת.