"צרות של עשירים"
הבטחתי לעצמי שאני אכבוש את היצר, היצר שדרש ממני לקלף את המסכה מעל פני השחקנים שכיכבו בהצגה שהעלה תיאטרון האבסורד של הציבוריות הישראלית בעניין שחרור גלעד.
זה דרש הרבה ריסון עצמי, וברוב המקרים הצלחתי (ועדיין זלג לי קצת בכמה מאמרים), אבל את המאמר על
גלעד שליט אני מבטיח שאכתוב ברגע שהכל יהיה מאחורינו וגלעד יהיה בבית.
לפרק הזה כבר יש שם, על משחק המילים של "שליט והשליטה בשלטון", אבל בינתיים כל מה שאני יכול לכתוב מחייב ממני יותר שליטה עצמית. גם זה סוג של שלט עבורי, או אולי תמרור דרכים המשלב "עצור בטרם תעבור" עם "תן זכות קדימה".
"צרות של עשירים" אני קורא לזה, כאשר הדבר הנכון קורה ואני צריך לסתום את הפה הגדול שלי. זה הרבה יותר נוח מאשר לכתוב בשצף קצף כאשר הדבר הלא נכון קורה. אשרי שזכיתי לרגע, "צרות של עשירים" - בואו בהמוניכן.
סוכת שלום וסוכות אבלים
כמו כל אירוע, תמיד ישנה איזו אמביוולנטיות אנושית שהולכת לאיבוד בסבך שבין המוח והרגש, האינסטינקט והאינטלקט, הרצוי והמצוי. בעולם של ניגודים והתנגדויות, במציאות שבה "מלח
הארץ" הולך למלחמות, במצב שבו כולם רוצים רק טוב והפרשנות הפרטית של הטוב מייצרת בעיקר רע, ביקום של דואליות וקונפליקטים תמיד נימצא בין לבין, מהלכים על ביצים בין שמחה לייאוש, בין עצב לתקווה, בין שמחה ויגון, בין תקווה לאכזבה.
זו תמיד החולשה האנושית המעניקה משנה תוקף לזווית הראייה האישית, הפרטית, ולחוסר ההכלה של הזווית האישית שמנגד. המשמעות שאנחנו מעניקים למאורעות קובעת את דרך ההתייחסות שלנו ומעבירה אותנו בין קצוות אל עבר ה"בעד" או ה"נגד", וברוב המקרים אנחנו נמצאים בצד שלנו "כמעט על אוטומט".
עם היוודע דבר החילוץ של גלעד, נפרשו ברחבי המדינה סוכות שנחלקו ביניהן לסוכות שבהן נשבה תקווה (עם אופטימיות זהירה), לסוכות של אבלים (שבהן לא נשבה אופטימיות כלל).
היגון יכול להאפיל גם על הגדולה שבשמחות, ואני עדיין מאמין שעדיפות סוכות שלום על סוכות אבלים, ועדיפה תקווה על פני פחד, ושמה שמייחד אותנו כבני אדם הוא היכולת לתת פרשנות למציאות ולא לקבל את תכתיביה. והמציאות, היא כידוע, בעיני המתבונן. ליבי עם יושבי סוכות האבלים בכאבם, הכרתי לעומת זאת, תמיד תהיה עם יושבי סוכות השלום וחזונם. ובחזוני שלי, יבוא יום ותמלא האדמה הזו סוכות שלום, מקצה הארץ ועד קציה, והמילים הנועלות את ה"קדיש" יעברו מלשון התפילה את לב המתפללים: "עושה שלום במרומיו, הוא (ברחמיו, ובחסדיו) יעשה שלום" (עלינו, ולא רק על ישראל!).
שמחת תורה ותורת השמחה
שמחת התורה נחגגת על שום שסיימנו לקרוא את המחזור השלם והרי אנו מתחילים להגות בו מחדש. לאירוע הזה יש משמעות גדולה, החורגת בהרבה מן המשמעות הצרה של המעבר מן הפרשה האחרונה אל הפרשה הראשונה. זהו אירוע של מעגליות, של סיום והתחלה, של אחרית האחד ותחילת האחר, של מעבר, של גדילה, של צמיחה, ממש כשם שתלמידי בית הספר המסיימים שנה, חוגגים את הרחבת הדעת של השנה הקודמת, ונערכים אל השלב הבא של הרחבת דעתם בשנה הבאה (אני, אגב, מעולם לא חגגתי, בית הספר היה עבורי קללה חינוכית).
לא במקרה עוברים המאמינים, דרך יום הכיפורים, ושלב של חשבון הנפש, בטרם יורשו "לעלות כיתה" ולהמשיך "בבית ספרנו" אל השלב הבא. בין מחזור אחד למשנהו, ראוי לו לאדם שיבחן את עצמו ויוסיף אל כף החובה את המבחנים בהם עמד בהצלחה פחותה, ואל כף הזכות שלו את המבחנים שהעמידו בפניו החיים והוא צלח בלב רחב והכרה פתוחה.
אכן, זהו מאורע שראוי לשמוח בו, כאשר עדת מאמינים שלמה מתכנסת על-מנת להרים על ראש שמחתה את המכנה המשותף המוסרי שלה, את מערכת הציוויים הערכיים המהווים את התשתית החברתית, המחברת אותם אל הנעלה והנשגב של כל מה שהוא אלוהי בעיניהם.
וכמו תמיד, ההבדל בין קודש לחול לא נמצא במועד, במקום, בעיתוי, במעשה. ההבדל נמצא בכוונה, בהתכוונות, בתובנה, אבל בעיקר - בכוונה. אז כדי ששמחת התורה תהיה גם תורת השמחה, אין די בקריאתה ובמעבר דרך המסיבה של כ"ב בתשרי עם הקפות וסוכריות. כדי לעבור ממחזור קריאה אחד אל מחזור קריאה חדש, ועל-מנת שבאמת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", לא מספיק רק לקרוא, צריך גם להבין ולהפנים (אחרת, כמו בבית הספר, נשארים כיתה!).
בפעם הבאה שיגיע תורה של הפרשה בה הוגים בעשרת הדיברות, אני מבקש להיות מרצה אורח בכיתה, כדי להסביר להוגים משהו על משמעותו האחרת של "לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ" (גם אם הוא ביש"ע). מאחר שאני מניח שלא אוזמן להיות מרצה אורח, אני מוכן להסתפק גם בלהיות זבוב על הקיר, ולו רק כדי להבין, איך בנו ההוגים שלא מצליחים לעלות כיתה מוסרית, את הרז או את הדרש או את הסוד, כדי לעקוף את המשמעות הכל-כך ברורה של הפשט הזה.
אז נסיים בברכת "לא תחמוד", ובתקווה שהשנה לא נסתפק רק בקריאה, אלא נקרא ונעמיק.
חג שמח לכל בני האדם המתעמקים בכתבי הקודש שלהם, ללא הבדל דת (גזע, מין (ומיניות))...