בתים הרבה יש בשירת חיינו. צריך לכתוב, ולקרוא, ולשיר, ולזכור כל בית כאילו הוא השיר כולו. אבל צריך לדעת כי הבתים כולם הם שירה אחת.
בבית של דמע, שוכן הכאב בכל אות, בכל הברה, בכל מילה בכל שורה. רק הוא. אין לו חלון להביט החוצה. אין לו דלת לנוס אל המרחב. הוא הבית ומלואו. הוא לא תוגה. הוא לא עצבת. הוא כאב. ממסד עד טפחות. זה הבית.
בבית של שחוק פינו, שוכנת חדוות חיים, בשורות, בין השורות, בהטעמות, בשתיקות, בניגון התיבות, בקשרי הקשרים המחברים אותם לשפה. רק היא. היא הבית ומלואו. אין לה כתלים הסוגרים עליה. כל כתליה חלון. כל עצי היער באים בו. אין לו פתחים. כולו פתח ורוח בשומה באה ויוצאת בו. זה הבית.
הבית של דמע והבית של שחוק פינו הם בתים לבדים בשירה אחת. לא רק הם. יש בבתים בית לזכור, יש בית לשכוח, יש בבתים בית לסוד החיים והנצח, ויש בבתים בית לחידת המוות בבואו ולמוות בצאתו, לאהבה, לאיבה, לשלום, למלחמה, לאיש, לאישה, לילד, לישיש , לבנים, לאימהות, לבנות, לאב, לאלוהים ולאדם באשר הוא אדם.יש בית ליחד. יש בית לבדידות. יש בית לתפילות, יש בית לדממות. ויש בית שאין בו דבר כי נתרוקן, כי כל מילותיו נמחקו, אבל יש בו פינה אחת, בה כתובה המילה תקווה ששום מים מאררים לא הצליחו למחוקה.
כל בית ובית מלא עד אפס מקום במה שלא יכול לדור אלא בבית שלו, כל בית הוא שיר, אך הבתים כולם, כולם, בית ליד בית, באור ובחשכת לילה, הם בתי עיר שירת חיינו.
...וצריך לדעת לדור בעיר הזאת שלנו. בכל בתיה. בכל בית ובית לחוד, בכל בתיה גם יחד. לא בבית אחד ולאחר מכן בבית אחר, בית, לא בזה ולאחר מכן בשני, צריך לדעת לדור בהם בבתים כולם בעיר הזאת שלנו בעת ובעונה אחת.
לא קל. אבל זאת שירת חיינו.