שורות אלו נכתבות במוצאי היום העמוס (רגשית ותקשורתית) של שיבת השבוי. בעבר, התייחסנו לא אחת ל"מחירם" של שבויים יהודים במציאות של ימינו, כאשר יש בידינו (ועל כן אנחנו חייבים) לגבות מחיר כבד תמורתם, ובמקום זאת אנחנו בוחרים לשלם את המחיר שהיינו אמורים לגבות. ומה עוד יש לומר מעבר למה שכבר אמרנו?! ובכן, חשבתי על כך שבשבת הקרובה, שבת בראשית, גבאי בתי-כנסת בכל העולם יצטרכו לשים לב טוב לתפילות שהם אומרים כדרך שיגרה. כי בחמש השנים האחרונות, מלבד התפילה לשלומם של חיילי צה"ל, התפללו גם לשלומו ולחזרתו הביתה של גלעד (שליט) בן אביבה. התפילה הזאת שגורה על לשונם וכעת צריכים לשים לב, שלא יתפללו תפילה מיותרת. זה גם עלול לעורר צחוקים בבית הכנסת, תופעה אנושית אבל מאוד לא רצויה במקום קדוש, בייחוד לא צחוקים ביחס לעניינים רציניים.
אבל התייחסות לנושא כל-כך כבד בסגנון כל-כך פשטני ובעניין כה צדדי, זו רק דרך להימנע מחשיבה לעומק, מניסיון להבין, לעצמי ולקוראים, מה באמת מתחולל פה, מה המהלך הזה מלמד עלינו. העובדה שהשמחה הגדולה של המשוחרר ובני משפחתו תוזמנה לחג הסוכות ולקראת שיא השמחה של שמחת תורה, רק מחדדת את השאלות הקשות; כי התזמון הזה אומר לכאורה שהכל בסדר, יותר מבסדר, מעולה! כשהשמחה הפרטית של כמה יהודים טובים משתלבת בשמחה היהודית הכללית של החגים, מה יותר טוב מזה?! אומנם יש כלל ש"אין מערבין שמחה בשמחה" אבל השמחה על פדיון שבויים יוצאת מהכלל הזה, אז הנה לנו סיבה מצוינת למסיבה, בייחוד למי שחג הסוכות ושמחת תורה לא היוו עבורו סיבה מספיק טובה למסיבה.
ואולי בדיוק כאן טמונה הבעיה. אבל לפני כן מן הראוי להזכיר כי המגמה של סדרת הרשימות הזאת היא התבוננות באקטואליה מזווית הראייה של פרשת השבוע בפרט ושל לוח השנה היהודי בכלל. והרי לא אחת הראינו ברשימות קודמות כי קיים ניגוד בוטה בין ההתנהלות העכשווית שלנו ובין ההתנהלות שֶׁמוֹרָה לנו התורה הקדושה בכלל ופרשת השבוע בפרט. ודומה כי זהו המצב גם בענייננו, שכן שחרור השבוי נעשה בתנאים החורגים עד מנוגדים למסרים של חג הסוכות, של שמחת תורה ושל פרשת בראשית שאותה אנו קוראים בשבת זו. שהרי הלכה פסוקה היא [רמב"ם, מתנות עניים, ח]: [יב] אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם, ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
נזכיר בקצרה מה שהסברנו בעבר לא אחת, שהשמחה בחג הסוכות נובעת מחוויית האחדות המיוצגת במצוות החג, בארבעת המינים ובסוכה עצמה. הסברנו שהשמחה בשמחת תורה היא נעלית יותר, כי אנחנו שמחים בעצם הקשר שלנו עם הבורא יתברך באמצעות התורה, ואפילו לאחר שהתרחקנו ממנו בכך שנכשלנו בעבירות, הוא מקבל אותנו כאב המקבל את בנו השב אליו מגלות ארוכה. בשמחת תורה, התורה גם היא שמחה כביכול בקשר שלנו איתה, ושמחתה מכפילה את שמחתנו. למרבה הצער, השמחה הגדולה על שחרורו של גלעד אינה משתלבת בשמחות אלו. אולי קצת בחיצוניות של שמחת הסוכות, אבל לא באמת. כי המהלך הזה אינו מעיד על אחדות אמיתית, על ערבות הדדית אמיתית, כזו שמיוסדת על התורה שקבעה את אותה אחדות ואת אותה ערבות הדדית.
במקרה הטוב, המהלך הזה מלמד על ליקוי מאורות שתקף אותנו ובמקרה הפחות טוב, הוא מלמד על קריסה רעיונית וערכית כללית. בהלכה שציטטנו לעיל מן הרמב"ם, הוא מתייחס לשתי אפשרויות: פדיון השבוי ו/או הברחתו. הברחת השבוי זה אומר חילוצו מהשבי בלא לשלם שום מחיר תמורתו. בכך משיגים את המטרה - שחרור השבוי, אבל מתסכלים קשות את השוֹבים וגורמים להם להיות הרבה יותר ערניים בפעמים הבאות. היו ימים שמדינת ישראל בחרה, כשיטה, באפשרות השנייה. ככל הנראה, גם ביחס לגלעד נבחנה האפשרות לחלצו בלא תמורה, אבל ניסיון העבר לימד את המחבלים להיות זהירים וזה לא הצליח. כלומר, המציאות הוכיחה, למי שהיה זקוק להוכחה, עד כמה מדויקת ההלכה הזאת, ובכלל.