לב לבו של הוויכוח הציבורי בנושא עסקת שליט סובב סביב "מחיר" העסקה והשלכותיו. לכאורה, קיימת נוסחה מדעית לפיה ניתן לנהוג, לו רק הנתונים מועלים במשוואה. רבים מאלה הדורשים קביעתן של נוסחאות מתמטיות או כלכליות בנושאים הקשורים לחיי אדם, התנהגותם בשבי, מאווייהם או רצונותיהם של מנהיגים ושיקוליהם, אין להם מושג על מה הם מדברים.
הדרישות להקמת ועדות מקצועיות שתקבענה קריטריונים, ההלכות החכמות הנשמעות על-ידי מביני עניין, לכאורה, הן בסך-הכל זריית חול בעיני הציבור. מותר להתנגד לשחרור מחבלים בעסקות נוסח עסקת שליט, מותר לצדד בהן. כל אחד לפי מיטב הבנתו. מכאן ועד לאמירות פופוליסטיות חסרות כל בסיס הגיוני וגם מעשי, כדי להשיג מטרות פוליטיות או אחרות, הדרך ארוכה.
תורת-מחיר מסובכת
תורת קביעת המחירים היא תורה כלכלית מסובכת למדי. יחד עם זאת, כל הדיוט בכלכלה מסוגל להבין שקביעת מחירים, במישור העקרוני, אינה לעולם עיסוק בנוסחאות מתמטיות או כלכליות. כמה אנשים שאלו את עצמם אי-פעם איך נקבעים מחירי הדירות, מחיר המכוניות, מחירי הלחם? כמה פעמים אנחנו עדים שמחיר של מוצר מסוים עולה, יורד ושוב עולה. האם זו רק שאלה של מהלך רציונאלי קר?
ודאי שלא. היבטים פסיכולוגיים, היבטים ציבוריים, תופעות טבע שונות, כדאיות וכולי - כל אלה מרכיבים הכרחיים בקביעת מחירים של מוצרים ושירותים. זאת ועוד - האם מחיר של מוצר זה או אחר זהה לאותו המחיר של אותו המוצר במקומות שונים, בערים אחרות, בחנויות שונות, במדינות שונות? ברור שלא. דווקא בנושא כה רגיש כמו שחרור שבוי רוצים לקבוע פרמטרים מדויקים? כלכלה אינה מדע מדויק, אם בכלל יש כזה, שבו עוסקים בפעולות המתמטיות הפשוטות ביותר.
אם נחזור לעניין שחרור מחבלים תמורת שבוי או שבויים, נשאלת השאלה איך נקבע קריטריונים שירצו את כל ה"
לקוחות"? האם בכלל ניתן לעשות זאת? ודאי שלא. לכן, כל מי שקובע שמחיר זה או אחר נכון או איננו נכון, זורה חול בעיני הציבור.
ממשלה בישראל רשאית להחליט על יציאה למלחמה מבלי כל אישור מאף גורם. לגבי עסקות על החלפת שבויים תמורת מחבלים רוצים כן להחיל עליה קריטריונים בלתי אפשריים? זו הרי שטות ואיוולת לחשוב שכך יכולה ממשלה נבחרת לתפקד. אסור להגביל ממשלה מלפעול כאשר המדובר בדיני נפשות. לשיקול הדעת, לנסיבות, למהלכים דיפלומטיים, ידועים יותר וידועים פחות, לדעת הקהל וכדומה, השפעה גורפת. רק כסיל מסוגל לחשוב שבני אדם מסוגלים לפעול כמו אוטומטים.
סיכונים מחושבים מאוד
אלה הטוענים שהרע מכל עומד בפנינו חייבים לתת את הדעת לדילמה הבאה: נכון הוא שככל שמספר המחבלים המשוחררים גדול יותר, גדלה הסכנה לפיגועים. יחד עם זאת, נניח שהיו משחררים אחד או שניים או שלושה, ואחד מהם היה חוזר ומחסל, חלילה, משפחה שלמה. האם אז המחיר היה כן מוצדק? האם מוסרית מישהו היה מסוגל לעמוד בפני אותם אבלים ולטעון שישראל שילמה מחיר נמוך מאוד?
ממשלות ישראל מסוגלות להבטיח ביטחון מרבי לו היו מחזיקות בכוננות עליונה את כל הצבא, כולל המילואים, ואת כל גורמי הביטחון האחרים, כל ימות השנה. הסבירות להפתעה במלחמה או בפיגועים הייתה קטנה באופן משמעותי ביותר. נכון שהמדינה הייתה קורסת כלכלית וחברתית אך היה ביטחון. ברור שלא ניתן לעשות זאת, לכן כל ממשלה לוקחת סיכונים מחושבים. כך עשתה ממשלת ישראל בעסקה זו.
התקשורת לא התגייסה
ולעוד היבט של ה"מחיר": ישנם רבים המשתלחים בתקשורת ומאשימים אותה במחיר עסקת שליט. כמובן שאלה אינם שוכחים לציין את ה"עובדה" שכל התקשורת מנוהלת על-ידי שמאלנים. זהו טיעון חזק התופס בקרב אלה שהתנגדו לעסקה. המעניין הוא שדווקא אותם כותבים או פוליטיקאים עושים שימוש יומיומי באותם כלי תקשורת המפרסמים את דבריהם, ללא הגבלה.
מעניין לתת את הדעת, בקיצור, לטענה זו. ראשית, נשאלת השאלה איך קובעים אותם "מומחים" שהתקשורת היא זו שהביאה לעסקה הבלתי מוצלחת, לדעתם? ראוי שהם יוכיחו בצורה משכנעת איך הם הגיעו לתובנות אלה? האם קיים מסד נתונים רציני המסוגל לשמש בסיס להשוואה, למה היה קורה אילו, ובכמה גדול מספר המחבלים ששוחררו מזה שישראל הייתה מוכנה לשלם ללא ההתערבות, כביכול, של התקשורת? אין מסד נתונים כזה וגם לא יהיה.
אינני סניגורה של התקשורת. יש לה צדדים חיוביים והרבה צדדים בלתי חיוביים, בדומה לכל גוף. ההכללה והטענה על התגייסותה הכללית הן אומללות, ומאידך-גיסא מאוד מובנות הסיבות מדוע הן נשמעות על-ידי אותם דוברים.