"אני בדרך אליך", אמר אמיר בטלפון וכעבור חצי שעה ישבנו על המרפסת והעלינו חוויות מהצבא, מחיי המשפחה, העבודה. את מיקיס פגשתי הבוקר למפגש השבועי בבית הקפה הקבוע. ואז הגיעו התובנות של צעירים בגיל 40 - ההשלמה, הבריאות, המשפחה, השלווה. יום קודם על אם הדרך נקרתה בדרכי אילנית. גם איתה ישבתי לכוס קפה לשיחת חולין שנגעה בנפש. כמה טוב שבפינה שלך שרויה שלווה.
השלווה מופרת על-ידי התקשורת -
דפני ליף, אילן גרפל, כלכלה, רצח, גניבה ושפע של חדשות רעות. הראשונה שהגזימה הייתה דפני ליף. ישובה על כיסא במרכז כיכר רבין הריק מאדם כשסביבה כמה אנשי מחאה, ומצהירה הצהרות מוכרות, אלא שהפעם היה בדבריה עודף ביטחון עצמי שהתבטא באיום בחרם על ראש הממשלה. הלו, דפני, פה זה לא מדינות ערב. אין אצלנו דיקטטורה וה"צבא" שלך הוא לא מיליטריסטי, לא גרילה. גם אני לא מסכים עם ראש הממשלה על כל צעד שהממשלה נוקטת, אבל המרחק הרב שחצית באיום ישיר כלפי ראש הממשלה עלול להיות סוף המסע, ובעיקר מבחינתך. לרגע חשבתי שאני צופה במערכון מימי אריק אינשטיין ו
אורי זוהר.
ראיון עם אלחנן טננבאום שהתפרסם במגזין G של גלובס הצליח להוציא אותי, ועוד רבים, מהשלווה. אם יש מישהו שיכול להבין מה עבר, עובר ויעבור על
גלעד שליט, טננבוים הוא האיש, כך זועקת הכותרת. "ההבדל בינו לביני - שאליי מתייחסים כפושע", "עוטפים את שליט בצמר גפן, הוא בהיי". אני רוצה להאמין שיובל יועז, העיתונאי, ועורך המגזין בחרו בכותרת פרובוקטיבית כשהבמה שניתנה לאלחנן טננבאום נועדה בעיקר לנסות לנקות את שמו. אבל אין בהשערה שלי שום נחמה. אלחנן טננבאום פשע ונשבה כאזרח. מי הוא שיעז לחוות דעה בפומבי על שביו של גלעד שליט, על "חוויותיו" של גלעד בשבי כחייל, על חזרתו של גלעד לחיים נורמליים.
במערב הפרוע התקשורתי אין פרות קדושות, אין רגשות. הכל מותר. כך גם פעל
עיתון הארץ בחדירה לפרטיות של גלעד שליט למרות ההסכמה מראש בקרב התקשורת על הנושא. אז נכון שהתקשורת צריכה לייצר עניין, סקופים וחשיפות, יש תחרות מי חשף ראשון ומי פרסם ראשון, ובמשחק הזה סובל הציבור. כך העז כתב הבריאות של ערוץ 2, יואב אבן, לדווח מתוך אולם הכינוס של הכרזת ההקמה של ארגון רופאי בתי החולים החדש, "ארבל", תוך כדי שהוא מפריע בדיווחו למהלך הכינוס. בשלב מסוים קלטה המצלמה רופא/מתמחה שמנסה להוציא את הכתב מן האולם כשברקע נשמעות אמירות ברורות על הפרעה מצד הכתב. לו היה הכתב יושב מול הרב עובדיה היה זוכה לאמירה המוכרת - "תצא בחוץ".
אובדן הפרופורציות, התפוררות הגבולות האישיים והקבוצתיים, מביאים למקום של אובדן אמון, מלחמת הישרדות אישית ללא התחשבות בסביבה ובאנשים שמרכיבים את החברה. כך מחאת הקוטג' הובילה להורדת מחירים, זמנית, ובסוף היום נמצא לצערי הרבה מובטלים. הטייקונים לא ייפגעו, האזרח הקטן תמיד משלם את המחיר. ואת כעסנו אנו מביעים אצל נותני השירותים, אם זה באטליז שבסופרמרקט (הערות לקצב, הערות ללקוחות שממתינים יחד איתך בתור), אם זה בדואר (כמה לאט עובדים פה, למה לא כל הדלפקים מאוישים, חוסכים על חשבוננו, מסכנות הקופאיות). כן, כולנו רוצים כאן ועכשיו. איבדנו את הסבלנות, כתשנו את הסובלנות. המפתיע מכל שבשיחה של אחד על אחד רבים מאיתנו מסכימים על כך שאיבדנו את עצמנו, אבל ביום-יום אנחנו נכשלים, לא מעירים לזולת על-מנת להימנע מעימותים שעלולים להידרדר במזג הישראלי לאלימות מילולית עד כדי פיזית.
הבריחה מאחריות אף היא בולטת בימינו. זה אנושי לטעות, אבל להודות בטעות? השתגעתם? להודות בטעות זה אנושי ותמיד יהיו כאלה שאף פעם לא טועים. אלה שתמיד צודקים, שאוהבים לשמוע את המילה "צודק". מכיר גם את אלה שתמיד צודקים. אלה שב"צדקתם" רומסים אחרים במכוון ושלא במכוון. אלה לא יודעים להכיר בטעותם ובאחריותם ונשענים על נפילות של אחרים. מי מאיתנו זוכר את ההסתגרות של מנחם בגין?