מושב דגירת החורף אלפיים שנה ועוד 63, חיכינו לרגע הזה. הפתיחה החגיגית של מושב דגירת החורף של כנסת ישראל ה-18 במספר. ח"י מושבים נכנסים לשנת החורף. איזה כיף של אירוע. אם יש הגדרה במילון אבן-שושן למילה חגיגי, אז חייבת להיות שם תמונה של הטקס הזה. את הטקס פותח כבוד יושב-ראש הכנסת, האדם שעל-פי ההיררכיה של הדמוקרטיה הישראלית הוא האזרח מספר שתיים (אחרי נשיא המדינה). אני צופה בטקס תוך כדי ריצה באימון כושר, משפשף את עיני ולא מאמין. זה לא ספי ריבלין מריץ חיקוי קורע. זה הריבלין האמיתי, יו"ר הכנסת שבאמת התעורר לקול צלצול שאון המחאה הציבורית: "...המחאה הציבורית תפסה את הכנסת במערומיה...". אז קודם כל, ההמון חייב התנצלות למתעוררים. בפעם הבאה, אנחנו מבטיחים שנלחש קלות, בתקווה שזה רק נמנום קליל לאחר האוכל ולא חלילה שינה עמוקה וערבה. האמת שלא לקחנו בחשבון שהשעון המוזהב שהיטלטל מול עיניכם בידי ד"ר טייקוני, גרם לשינה כל-כך עמוקה, על גבול ההיפנוזה, עד ששאגת חצי מיליון הייתה נדרשת כדי לסיים את השינה הזו. אבל הצלצול העיר את אותם האנשים, וכפי שהוכיחה הישיבה החגיגית, לא התעוררתם שונים מאלה שנרדמו כלל ועיקר. ובעיקר, הוכחתם את אותה ההתנהגות שאפיינה את הרגע שלפני, ולא היה שם כלום שיכול לאבחן שהפנמתם את הרגע של אחרי. אולי בגלל הבהלה שנובעת מהתעוררות פתע, ואולי כי זה פשוט מה שהורגלתם בו. כוחו של הרגל. ייקח זמן כמובן. זה היה מפגן מרהיב של פופוליזם אל מול מצלמות. מפריעים אחד לשני, צועקים, מבזים, משפילים, מנסים בכל הכוח לאסוף נקודות על חשבון האמת הפשוטה שלא הוזכרה שם מלבד בנאומיהם של האזרח מספר 1, והאזרח מספר 2. כי מה שחזו בו עינינו החל ממספר 3 ואילך, היה כל מה שהביא אותנו עד הלום. וזה לא היה שלום. שלא כמו שליחי הציבור במשכן הכנסת, דווקא בבית הכנסת שבו מתפללים, עומד שליח הציבור במבחן "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ", על-מנת שיזכור תמיד את תפקידו כשליח ציבור מתוך ענווה, תום, ובעיקר - כשליח בשורה. דומה ששאון הרחוב העיר אתכם מתרדמתכם, אך כשל מלהעיר אתכם אל חובתכם. ואני תוהה, ביני לבין עצמי, האם פני העם הם כפני הכנסת, או שמא פני הכנסת כפני העם. מה קדם למה. הביצה לתרנגולת, או התרנגולת לביצה? זכר ונקבה ברא אותם את מלאכת הבריאה האנושית, סיים הבורא כאשר השלים את ההפרדה. בצלמו ברא את האדם ואז הפריד ביניהם. זכר ונקבה ברא אותם אך הם באו אל הבריאה מאוחדים. הרבה פרשנות נכתבה במשך דורות רבים בידי חז"ל, ועלי אהוב במיוחד הסבר פשוט אחד. על-פי ההסבר החביב עלי, נאמר כי הם באו לעולם בצלמו ורק לאחר מכן הופרדו, על-מנת שבכל עת שיתחברו - תשרה ביניהם השכינה. ובכוונת מכוון נאמר "ביניהם" ולא "בהם". ביניהם משמעו שהשכינה תהא נוכחת ביניהם כבדידים, ולא בהם כגוף אחד. יש הסבר רוחני ארוך ומתיש לחשיבות ההבדל הזה, אבל נניח לו לעת עתה. החשיבות העיקרית לענייננו היא שבפירוד אין שורה שלום, אין שורה אחווה, ואין שורה שכינה. אולם כאשר שתי האיכויות הללו באות בכפיפה אחת, שם ימצאו האיכויות הנולדות מן החיבור, ושם ישרה שלום אלוהי. ואל מול עיניי נגלה, שוב, אותו המחזה הישן של 120 ליצנים מתקוטטים איש עם רעהו, קוראים קריאות ביניים מבזות, חושפים הלבשה תחתונה מתריסה, מסלסלים בפאותיהם ומפזרים "מחמאות" לכל עבר. כאשר האזרח מספר 2 אמר: "...המחאה הציבורית תפסה את הכנסת במערומיה...", הוא אולי התכוון לחקיקה בחסר, או למוסר ערכי ירוד, ואולי בכלל לפריצות שבין ההון והשלטון. אבל כל אלה ביחד, וכל אחד מהם לחוד, הם תוצאות ולא סיבה. הסיבה נעוצה באופי ההתנהגות של שליחי הציבור, בציניות של מילוי חובתם במקום מילוי חובתם, אבל בעיקר - בטוהר השיח, ובהיעדר הענווה של "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ". בואו נדבר מעט על "מערומיה". הזכר והביצה האיכות הזכרית מבקשת לצוד ולהתרבות, ועל-פי רוב, די לה בכך. ואם יש גם איזה מסע ציד אל המרחקים, אדרבה. אין משמעות הדבר כי העולם הגברי הוא חד-גוני, וכל הגברים ציידים המה, וכולם עונדים מגן ביצים בזמן משחק רוגבי. יש שאינם ציידים, ויש שאינם משחקים רוגבי. המיקוד כאן הוא באיכות הזכרית להבדיל מאיכויות גבריות. האיכות הזכרית הטהורה אינה מכילה את האיכות ההופכית לה, זו של הנקבה. אלה שני צידיו של "הצלם", ועל כן, הגם שהאיכות הזכרית מחוברת בקשר בל יינתק מן האיכות הנקבית, הזכר נעדר בדרך כלל יכולת הכלה (שהיא שיא הנקביות, ע"ע הריון). לאיכות הזכרית יש סגולות רבות, ובין היתר היא טובה לשם ציד, מלחמה פיזית, מאבק המבוסס על כוח מתפרץ ואלים, כמו גם לשם קיום המרכיב הפסיבי של התוקפנות - המגננה. האיכות הזו, ממש כמו האיכות הנקבית, סגולות רבות לה, וגם מגבלות. המגבלה העיקרית של שתי האיכויות הללו היא במיוחד בהיפרדותן ובהיותן מופרדות. גם הגברים וגם הנשים הפגינו זכריות מופלגת. ביבי התרברב כמעשה טווס, ציפק'ה הזכירה לו את כל כשלונותיו, ואם הייתי צריך לדמות את האווירה בהתאמה לאמירה של האזרח מספר 2, אז מערומיה של הכנסת נראו כמו מקלחות בבסיס טירונים שאין בו טירוניות. חגיגת מאצ'ואיזם זכרי על גבול מועדון הומואי עם פריצות פריזאית. הנקבה והביצית האיכות הנקבית היא איכות מכילה (הריון, דגירה של תרנגולת...), איכות של הכלה, של בית, של חום, חיבה, חיבוק, נחמה. ושוב, כמו בנוגע לאיכות הזכרית, יש להבדיל בין מינו של אדם, או חווה, לבין הכרתם ותפקודם. האיכות הנקבית היא איכות מקבלת, מחבקת, מבינה, ומטבעה היא הרבה פחות תוקפנית, פוגענית, חודרנית (חודרניות של אימהות פולניות היא סטיית תקן בהקשר הזה). באירוע הפתיחה של שנת החורף, היו מעט מאוד איכויות נקביות, אם בכלל, ודווקא האזרח מספר 1 שלנו, היה הנציג הבכיר והמבוגר האחראי מטעם האיכות הנשית. כל נשות הבית, מכל הסיעות ומכל השורות התחרו בגברים על איכויות זכריות. לו לפחות היו הגברים מתחרים על עמדת "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ", ומתנהלים בענווה ובחרדת קודש לנוכח תפקידם כשליחי ציבור, הרי שגם הנשים היו יכולות לעשות כן. אך הסמן הקיצוני המוביל את השיח הציבורי הוא צייד בנשמתו, ואם חיפשת סיבה כדי להבין למה אין שלום ושלווה שורה בציבור, והרי לך הסבר פשוט. האתוס של התקומה מחייב איכויות זכריות, ועל כן מקומו של אדם (וחווה) בהיררכיית השבט נגזר ממידת זכריותו. על ראש הממשלה גולדה מאיר נאמר לא אחת כי היא "ראש ממשלה עם ביצים". ודווקא הביציות, אפעס, לא לקחו כותרות. סיפור בראשית את סיפור בראשית, המתאר את מעשה הבריאה, מתחיל הכתוב בתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים. בצעדים מדודים, מפריד הבורא בין היום ובין הלילה, בין השמיים ובין הארץ, ואת האנושות בורא בצלמו, ואז מפריד את הזכרי והנקבי. את סיפור הבריאה של הישראליות החדשה התחיל העם לברוא. אולי לא בעזרת האנשים הנכונים, ואולי הוא מתקשה בהפרדת הרשויות בתחילה, ואולי הכל משמש בערבובייה ואין המסר חד וברור. אולם כל מעשה בריאה מתחיל בכאוס, וממנו נולד סדר חדש (עד שהסדר החדש מסתאב ונולד שוב כאוס). אם הייתי מייעץ לחברי הכנסת לקראת פתיחת שנת החורף, מן הסתם זו הייתה דווקא סטירת לחי מצלצלת, כזו שאבא מכה (חלילה) נותן לילד שמסרב להתעורר, ולא ליטוף עם איכות אימהית. הגנון שחזינו בו מבשר יותר מכל שהסטירה במקומה (בבחינת: "חנוך לנער על-פי דרכו"). אם הייתי צריך לברך את כנסת ישראל במושב פתיחת שנת החורף, הייתי מאחל לחברי הכנסת הרבה איכויות נקביות, בין אם הן באות כזכרים או כנשים. מי שיצליח (גם בלשון נקבה) להכניס איכות נקבית לשיח בכנסת, מתוך מקום של "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ", יוביל את המחנה החדש. זה המחנה המבקש לראות את האיכויות המנוגדות, פועלות יחד, במשותף, למען הישראלי החדש, כדי שהשכינה תשרה ביניהן, ובינינו ובין שכנינו. ויהי ערב, ויהי בוקר, והנה הישראלי החדש.