הדסה היא גם מספרת וגם כותבת היסטוריה: "דפי ההיסטוריה אינם פוסקים מלדפדף את עצמם לדעת, אינם שואלים איש מתי להחיש את האירועים ומתי להאט. הזמן אדיש לאירועים ולצרכים של בני האדם ואינו מתאים עצמו לפרט הזה או האחר...הוא מאוד דייקן כבר מיליוני שנים ולעולם אינו מאכזב...דפי ההיסטוריה מתהפכים כמו מאליהם...".
העלילה עמוסה במצבים מסעירים, ולעתים יש תחושה שהקצב מואץ מדי. שאין זמן ומקום לעכל תחושות, להתמקד במשמעות המעבר מאירוע לאירוע: הרגעים המרגשים הם בתיאור הבריחה מהבית של רייזלה, בתו של רב הקהילה בזמושץ' בדיוק בראשית ספטמבר 1939 - ביום שבו פרצה המלחמה.
הדסה מור מובילה את העלילה לרגע טוב, להצלתה של הגיבורה בעת פלישת הנאצים לעיירה, השמות שהם עושים ביהודי העיר. הגיבורה מועברת לבלז'יץ, שם מקימים הנאצים מחנה השמדה. רייזלה יולדת את בנה, ביום הראשון למבצע ברברוסה. תפניות בעלילה, הלשנות של תושבת נוצריה, היתפסות בשעת נסיעה ברכבת, ממש סרט הוליבודי: רייזלה מובלת מהתחנה הישר למחנה ההשמדה מיידנק. ניצוץ האהבה שאינו פוסח על הספר, נדלק - והנה לנו אהבה של רייזלה עם רובקה, נגן הכינור בתזמורת.
בעלילה המקבילה מובאים קורותיה של משפחתו העשירה של אותו רובקה: הטרגדיה בעת הפצצת בית הכנסת, גירוש יהודים, גזירות, טלאי צהוב, היסטוריה שאינה עוזבת אותנו לרגע. הדסה מור יוצרת פקעות חוטים של עלילות שונות, שהקשר ביניהן נותן משמעות כוללת לכל המסופר, ומבחינה זו אין זו דרמה עלילתית בלבד, אלא יש לה משמעות של רומן חברתי, רומן היסטורי שמבטא תקופה. הרצף בין הדמויות ובין העלילות יוצר לנו מכלול, מכלול של חברה יהודית בתהליך של מאבק, מאבק על קיומה, על צלמה - ומעבר לשואה בוקעת הגבורה הרוחנית.
תחושה של מתן עדות
כאשר מסיימים את הקריאה המרתקת בספר, מרגישים אנחת רווחה. לאורך כל הקריאה אנו עוברים מקרון לקרון, מעלילה לעלילה, יש רצף מהיר ושוצף לאירועים. הדסה מור בנתה בספרה "אהבות בצל האפר" עלילות מקבילות - והיא בלהט של כתיבה, כותבת הכול בעוצמה סוחפת. הדרמה של תקופת השואה כתובה בעוצמה רגשית, העלילות משופעות ברגעי דרמה מרטיטים, בדימויים חושניים, בתיאורים מרתקים, וחלק מן הדרמה מספק לקוראים רגעים של מתח, סקרנות לגבי המשך העלילה - וחשוב מכול: הדסה מור יודעת לחבר את הקוראים הן לדמויות שהיא בונה והן לעלילת העל הציונית יהודית. חשוב לה לספר סיפור, ולעתים אתה חש - היא רוצה לתת עדות.
הכרתי את הדסה מור מיצירות קודמות שלה, ומתקופה ארוכה של היותה סוקרת הצגות ועולם של תיאטרון בכתבי עת. היה ברור לי, והעיתונות התעניינה בה בעיקר בנושא שהסעיר את היישוב: פרשת חייה, הקשר עם משה דיין, הספר שכתבה בעקבות זאת וזכה לתהודה ציבורית. הספר אינו עוסק בכך - אך ברור שנושא האהבה מלווה את כל גיבורי הספר, במצבים שונים, גם בפוגרומים, גם בדרך לאפר.
הסיפור משתרע ונפרש ומספר על גורלם של בני משפחה שונים: סיפור קורותיהם של הבנים שברחו מן הגטו, לפני שפרץ בו המרד ולפני חיסולו. סיפורו של יודה, שנמלט לפרטיזנים שביערות, סיפור שפתח צוהר בעלילה לתיאור חיי הפרטיזנים ומלחמתם הנועזת המחתרתית בנאצים; סיפורן של ה'בלוקדות' שערכו הנאצים בפרטיזנים ובמשפחותיהם - וכך סיפורי הישרדות וגבורה עד להעפלה.
ברור, לפי סיפור חייה שהדסה מור לא חוותה את השואה, אך בדרך שבה מוצגות העובדות בסיפור ובהצלבה עם סיפור חייה, קולטים את התחושות של היישוב בארץ בשל החשש שאכן הנאצים יגיעו לארץ ישראל, לאותה כוננות ספיגה מן הנורא מכול. מתברר, שגם יהודים בארץ ישראל חוו אז את הטראומה של השואה, מן הזווית שלהם, והרומן שכתבה הדסה מור הוא סוג של תיעוד מזווית זו, ניצולת שואה, כשההגדרה כמובן קשורה לעובדה, שצבאותיו של רומל לא הגיעו לכאן, בשל התבוסה של רומל לבריטים.
אחת הפרשיות המרגשות היא פרשת ילדי טהרן. הדסה מספרת סיפורו של ילד נטוש, דרכו נפרשת פרשת ילדי טהרן. קשה לעסוק בסיפור השואה, בכל פרשת הסבל של היהודים במהלך התקופה, והתחושה שלי היא שמעבר לכל התופת, מגלה הדסה מור את החיוניות והגבורה והאנושיות שמעבר לכול - הדסה מור השכילה להעניק תחושה שאש הקיום היהודי ניצחה, שהייתה צמיחה ופריחה מתוך האפר.