שַׁלְוָה שְׁלוּבָה

גלעד שליט שב לביתו / (תודות לְהוֹד מעלתו, אשר ממש כמו חסידה / אל חיק האם הביא יַלְדָּהּ). אף דפני ליף, את אָהֳלָה / אשר בקצה שדרה - קִפְּלָה, יען כי ראש הממשלה / קְבַל כל העם, הבטיח לה - כי במהרה לה יתברר / שסדר פה יהיה אחר, סדר חדש, אשר ידהים / חוֹזֵי חָזוֹן אחרית ימים: בריאות לַסָּב, חינוך לטף, / במחיר סביר סחורות-מדף.... זוכרים כיצד נֶאֱמָנוֹת, / הובטח כִּנּוּן שתי מדינות ממערב לִנְהַר ירדן, / (אך - זו שלנו, זו גם כן... ואין בַּהַבְטָחָה מְאוּם / בכדי הקנות כניסה לָאו"ם), נאום נחוש כלפידות / הבהיר לַכֹּל את העובדות, ובהבל פה הוסר איום / שפלשתין תהיה באו"ם. לְכֹל שִׁוַּע למנוחתו / תחתי גפנו וּתאנתו: כְּשֶׁהֵקִיץ מִלֵּיל שְׁנָתוֹ / את זה מצא בסביבתו: לא קוטג' ולא בּוּלְבּוּסִין, / רק מְנֵה, מְנֵה, תְּקֵל וּפַרְסִין¹. סָפְרוּ ברק וביבי, כאן, / הצנטריפוגות של אירן, בקול גדול יצאו לזעוק: / "קְרֵבָה היא שְׁעַת גּוֹג וּמָגוֹג, אומות עולם, כאיש אחד / מַגְּרוּ מיד את אחמדינג'אד!!! אם לא עכשו יפול דבר, / הרי הזהרנו זה מכבר, שעל אפן וחמתן / של כל מעצמות עולם - אנו, כָּלָה וְנֶחְרָצָה / נצא לבד להפצצה". ובעניין חשוב כזה / השמיניה, בְּרֵישׁ גַּלֵּי דנה בפרץ וצווחה / עד כל עולם כמרקחה. הן ביבי וברק רומזים / לטרכטנברג בלשון רָזִים, שאם חפץ הינו כל כך / שַׁפֵּר מצב של האזרח, ישיג כספים מכל מקום / רק לא תקציב הביטחון! והאירנים? - היינו-הך / אם יש להם דעה על כך, הנם מחוץ לעניינים / כי הם עברית לא מבינים... פלשתינים, עד מאוד / מחוסרי טיפת כבוד. כשמועצת ביטחון / דחתה אותם באי רצון, אמרו: נחדור מן החלון! / לכך ארגון הכי נכון... אונסק"ו! אשר כמדומני / עוסק בכל אספקט הומני, קִבְּלָם בסבר של פנים / אל חיק משפחת העמים. אותם, אשר נקמת הדם / הינה יסוד בְּמִשְּׁנָתָם; אלה, אשר נשים אצלם / לא נחשבות כבני אדם... (לא שאצלנו מהלכים / ברחובות רק מלאכים... אך בעולם הפרימיטיבי / אצלנו זה כבר נורמטיבי). לנתניהו, איש הָרֶגֶשׁ, / כמו נאנסה צפור הנפש. והוא, כמו שולף מהיר / הרים את נס "תג המחיר": "כעת חיה, דירות אלפיים / אני אבנה בירושלים". חשבנו אנו, לתומנו / זו אַהֲבַת בניין ארצנו. אך הוא, במצח נחושה / מצהיר: "זה אקט של ענישה...". לנו, ירד האסימון: / זו ברית תועלת - דת-שלטון, והוכחה שהוא נחוש / לא להרפות מן הכיבוש. זו גם (רק הוא יודע למה) / סטירה בפני נשיא אובמה, (אשר ככל שיתגמש / הוא לא יבין המתרחש). מהי, כך אנו למדים / סטירה על לְחִי ידידים? הן זהו, אליבא כל שטיא, / מנהג ליבוב, של רב עובדיה. וכך, בשעת בין-קַשְׁקָשׁוֹת² / לומדים אנו עובדות קשות: שפטפוטי מדינאים / עוד לא הרסו אף כור-גרעין; שינוי במחירי אַפְסַנְיָה / זהו חלום שֶׁבְּאַסְפַּמְיָה; התנחלות אינה חזון, / אלא שיטת קְנִיַּת שלטון, והצהרה מפורשה / שזו שיטה של ענישה; קפיטליזם, שבינתיים / בשאר עולם - פשט רגלים; אצלנו - ביבי שוב יחזור, / לכל מכאוב - הוא המזור. ראש ממשלתנו הנכבד, / בִּמְטוּתָא, זכור דבר אחד: ההגה אשר בְּיָדֶיךָ / לא של ספינת חלומותיך, ולא של מכונית קרקס / שמתנגשה בכל שֶׁזָּז. זה הגה של ספינת עמנו, / בה ילדינו וּנְכדינו. פנינו לא לִקְרוּז לָשׂוּחַ, / ואין לנו כסוי ביטוח. רק בִּתבונת הַקַּבַּרְנִיט / תלוי עתיד של התכלית: לחיות כאן בשלום, כמו עם, / עם במשפחת האדם.

כאן לא נוואדה, כאן לא רִינוֹ / וגורלנו לא קזינו.