לפרשת נחום מנבר יש שני חלקים: תיאור האיש עצמו, והכוח הרב הטמון במערכות הביטחון.
א. בחלק הראשון מסופר על האיש עצמו אשר הוגדר כפנטזיונר אשר שיחק במגרש של הגדולים, וכמו מהמר כפייתי לא ידע מתי להפסיק. חלק זה קשה, אבל כבר ידענו מקרים כאלו בהיסטוריה הקצרה של מדינת-ישראל.
ב. בחלק השני מסופר על עוצמתה של מערכת הביטחון ובתי-המשפט הכפופים לה. חלק זה מורכב מגילויים רבים המתרחשים בארצנו חדשות לבקרים.
זה לא סוד שמנבר נחשב כמרגל כמו מרדכי ואנונו, אברי אלעד ושבתאי קלמנוביץ'. אך בשונה מהם הוא לא היה מרגל אידיאולוגי בכיר ומסוכן, ולא פועל זוטר. מנבר היה איש עסקים אשר רצה לעשות מעט כסף, וזאת מבלי לפגוע בבטחונה של מדינת-ישראל. הוא סחר עם אירן (אשר לא הוגדרה אז כ"מדינת אויב"), אך הדבר לא פוטר אותו מעונש, והוא אכן נענש במאסר ממושך.
אחת השאלות שמרחפת בעבר היא: מדוע הוא לא זוכה לניכוי חלק ממאסרו? למתבונן מן הצד אין ספק בכך שהאיש אינו מסכן את מדינת ישראל, וקשריו הישנים עם אנשים באירן אינם משמעותיים. מה שמעלה את החשד שכמו במקרה יצחק יעקב, אנשים רמי מעלה ניצלו את רגישותה של מדינת-ישראל לנושא הביטחון כדי להפיל את נחום מנבר. כך, למשל, אם נחום מנבר מסכן את ביטחון מדינת-ישראל, למה הוא יצא לחופשות בהן הוא היה יכול לגלות סודות מדינה?
לפיכך, גזר-דינו של מנבר אמור להרתיע ישראלים מעבירות דומות, וטוב שכך. אך שחרורו המוקדם של נחום מנבר (שנה וחצי לפני תום תקופת המאסר) אינו מעיד על שינוי שחל בתפישת מערכת הביטחון אשר מנסה להשיג את לטרת הבשר למול המוסדות הדמוקרטיים.