"כן לשלום - לא לאלימות"

בבית ספר שבו לומדת נכדתי תלו תמונה גדולה של יצחק רבין במלאת 16 שנים להירצחו. הכותרת מתחת לתמונה היא איש השלום. רבין שירת כשלושים שנה בצה"ל (אז זה היה צבא) והיה איש מלחמה מנעוריו. הוא נלחם בכל מלחמות ישראל והיה רמטכ"ל במלחמת ששת הימים. לפני שהוקמה המדינה היה רבין איש הפלמ"ח ומונה למפקד חטיבת הראל שפעלה בגזרת ירושלים ולסגנו של האלוף יגאל אלון המפקד. אבל בית הספר ומשרד החינוך הממשלתי מעדיפים לתאר אותו כאיש השלום. גם העיתונות. אולי התפישה המקובלת היא, שאם ינסרו על האמת הזאת פעמים רבים היא תתנתק מהשקר. למה אנו כולנו נוטים להסכים עם הקביעה שהוא איש שלום? כי במובן מסוים כולנו אנשי שלום, שואפי שלום וזו הכוונה הלאומית שלנו מאז ומתמיד. בעבר היינו רודפי שלום כי היינו חלשים, זרים, חסרי אונים, לא נחשבים, מבוזים. בתהילים ק"כ נאמר: 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה'. כלומר, אנחנו אנשי דיבור ולא מלחמה. ידוע מי ההם. האם רבין הביא לנו איזה שלום? לא, הוא לא הביא. איש לא הביא לנו שלום במשך מאה שנות התיישבות בארץ ישראל. בעבר, מי שהביא לנו שלום היה דוד המלך, איש המלחמה שידיו היו מגואלות בדם. השלום נמשך גם כל ימי חייו של בנו שלמה ונכדו רחבעם. היום רבים מאיתנו מבינים ששלום בין ציונות לבין ערביות ומוסלמיות הוא עניין מסובך למכביר. זה בכלל לא עסקת נדל"ן כפי שמסביר עמוס עוז לגויים. זו עסקת קיום על האדמה ולא בשמיים. גם בעתיד לא נראה שאיש מאתנו יביא לנו שלום. שלום לערבים יכולים ומסוגלים להביא המון אנשים, רובם יהודים שחיים בתוכנו. האם בשלום כזה מדובר? התמונה הגדולה של 'רבין איש השלום' הייתה תלויה בכניסה לפני גרם המדרגות. בתוך אולם הכינוס הרחב של בית הספר הייתה תלויה תמונה נוספת של רבין והכותרת "כן לשלום - לא לאלימות". באופן כללי, במציאות המטורפת של העולם, הכרזה הזאת נכונה וראויה. אבל במציאות הפוליטית של ארץ ישראל יש לכרזה משמעות מקופלת ומכונפת. היא מפיצה ניחוח סתרים תת-זימי שעוזר לכולנו לנשום ללא צורך במחשבה. כלומר, אין לכרוך את המחשבה תחילה במעשה שיבוא אחריה.