רבין הנרגן פעל בעת ההיא לסכסך ולפלג בין חלקי העם, להקניט ולקלל את מתנגדיו ולכנותם בשמות גנאי ארכאיים שונים ומשונים אשר שלף מארכיון הפלמ"ח, ודי אם אזכיר כאן את ה'פרופלורים' שהוצמד על-ידו לתושבי הגולן שיצאו למאבק על ביתם ואת ה'קוגלגרים' שהוצמד כמדומני לימין כולו. וכן, גם הגדרת האויב השתנתה אז באופן יסודי: מעתה לא אש"ף על צבא מחבליו הוא האויב אלא מתנגדי הסכם הדמים של אוסלו הם-הם האויב, שכן הם 'אויבי השלום' רחמנא לצלן... כמובן שהגדרות חדשות אלה עשו את פעולתן והחלו לחלחל גם למוחות נבובים בכוחות הביטחון. צה"ל נהיה אט-אט מצבא לוחם לצבא 'מוגיע', 'מכיל', 'משתבלל' ושאר מרעין-בישין אשר פגעו ביכולותיו הלחימתיות פגיעה מכרעת ממנה לא החלים עד היום, ואילו השב"כ שהפנה יותר ויותר כוחות ותשומת-לב כלפי פנים מאשר כלפי חוץ, עבר תהליך חמור ומדאיג של שטאזיזאציה מואצת וסקוריטאטיזאציה הרסנית. למיותר לציין שגם השב"כ טרם החלים ממחלותיו הממאירות. באותה עת ולמרות הטרור הגואה מצד אש"ף, עסקה ממשלת רבין בעזות-מצח ותוך הפגנת עיוורון מדיני-ביטחוני קולוסאלי, בקידום השלב השני של אותו הסכם דמים ארור, דהיינו בהרחבת ממלכת הטרור של ערפאת לערים נוספות ולמרחב הכפרי ביהודה ובשומרון. ציבור רחב שהבין כי ממשלת רבין מהמרת על ארצו ועל דמו ומשחקת בחייו ובעתידו, יצא למחות ולהפגין בהמוניו. באחת ההפגנות הסוערות ביותר לפני ההצבעה בכנסת על אישור השלב השני של אוסלו, זו המפורסמת בכיכר-ציון, נשלפה תמונתו של רבין במדי אס.אס., תמונה אשר ממשיכה לככב עד עצם היום הזה, מדי שנה בשנה, באירועי 'פסטיבל רבין' כעדות לרצח האופי שעשה הימין לרבין לפני הירצחו ממש. ואלו תולדות התמונה: רבין מעצם תפקידו כראש ממשלה היה ממונה על השב"כ. בשב"כ שעבר תהליך שטאזיזאציה, צמחה המחלקה היהודית לכדי חטיבה. בחטיבה היהודית הועסק מיודענו, הסוכן הפרובוקטור 'שמפניה' אשר הוא זה שקיבל ממפעיליו או הכין בעצמו את התמונה והוא זה שהציגה בהפגנה אל מול מצלמות הערוץ הראשון וכתבו ניצן חן. משמע, רבין עצמו הוא שמימן והוא האחראי הבלעדי על הפצת תמונתו במדי אס.אס. שכל תכליתה הייתה להבאיש את ריח הימין.

צריך מנהיג להיות שתוי לחלוטין ושיכור כלוט על-מנת לקחת את אויב מדינתו המושבע ביותר, להקימו מהקרשים, לחמשו היטב ולהכניסו באופן מודע לתוך ארצו שלו כסוס טרויאני. זה אכן מה שעולל רבין לישראל כאשר לקח להרפתקה מדינית את ערפאת וארגונו הרצחני המובס, הארגון לשחרור פלשתין (אש"ף) שהיה באותה עת כמעט מחוסל מבחינה בינלאומית עקב תמיכתו הבלתי-מסויגת בסדאם חוסיין של מלחמת המפרץ הראשונה. בכן, כששותים לא נוהגים ולבטח לא מנהיגים. רבין לא שעה לאזהרות כי בעקבות הכנסת צבא המחבלים לארץ יתגבר הטרור ויעופו רקטות על ערי הדרום ועל ירושלים. להפך, הוא נטה לזלזל במופגן בכל מי שהתנגד למהלכיו וקבע כי הליכוד והימין מפחדים משלום ולכן הם מפחידים את העם. רבין התעלם לחלוטין מהתוצאות האפשריות הרות האסון של מהלכיו המדיניים ההרסניים ולמעשה נהג והנהיג כעיוור בצהרי היום. כאשר חתמו רבין ופרס על הסכם אוסלו עם ערפאת בטקס המצועצע שנערך על מדשאת הבית הלבן, הם חתמו לא רק על הכנסת צבא זר, צבא מחבלים יש לומר, לעזה וליריחו תחילה, ולא רק על ערעור האחיזה הישראלית ביש"ע, אלא הם חתמו עם זאת גם על מותם ופציעתם של אלפי אזרחים ישראלים ועל פתיחתה מחדש של שאלת הריבונות בארץ ישראל כולה. הנה כי כן, הסכם אוסלו, ביודעין או שלא ביודעין, לא בא רק לבטל את הישגי מלחמת ששת הימים כי אם גם עירער על הישגי מלחמת השחרור ופתח מחדש את מאבק הדמים ואת המלחמה על הארץ כולה. כל מי שעיניו בראשו הבין את הדברים מלכתחילה והרי הצד השני להסכם היה הארגון לשחרור פלשתין, דהיינו ארגון שמטרתו לשחרר את פלשתין כולה מ'הכיבוש' הישראלי, ארגון שהוקם בשנת 1964, כשלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, יהודה, שומרון ועזה. רבים-רבים שלא הבינו את הדברים מלכתחילה, החלו להבינם לנוכח גל הטרור של 94'-95' לאחר כניסת כוחות אש"ף מתוניס לארץ.

לאישור השלב השני של אוסלו לא היה רוב בכנסת. אוסלו ב' צלח בסופו של דבר את ההצבעה על חודו של קול ורק לאחר שהובטחה תמיכתם של גולדפרב ושגב באמצעות מעשי שחיתות חמורים מצד ראש הממשלה רבין וריפודם של השניים במזומנים, במכוניות מיצובישי ובשאר מיני תופינים ומנעמים. כחודש לאחר מכן נרצח רבין בסיומו של מפגן ראווה של השמאל בכיכר מלכי ישראל, מפגן שאף תכליתו שלו הייתה להבאיש את ריח הימין והוא תוכנן להסתיים אחרת, אלא שמישהו פישל ומשהו קרדינאלי השתבש בדרך. ממשחק המוחות המסוכן והקטלני שהתנהל במשך חודשים רבים בין יגאל עמיר לבין הממונים על נטרולו מטעם השב"כ, יצא הראשון כשידו על העליונה וחיוך מרוח על פניו... והשאר היסטוריה. רבין לא זכה כמתוכנן לשוב באותו ערב אל הבמה כגיבור שניצל מניסיון התנקשות ואזי לקלל את הימין כולו למצהלות המוני השמאל, לחרף ולגדף. הוא הלך לעולמו והותיר אחריו את מדינת ישראל שוקעת ומדממת בנתיבי אוסלו חסרי המוצא, נתיבי השכול, הדם והיתמות האינסופיים, אליהם הכניסו אותה הוא וממשלתו הרעה, הגרועה בממשלות ישראל בכל הזמנים.