1.
ושוב הביאו לראיון על דמוקרטיה ("סכנה לדמוקרטיה") את ד"ר אריק כרמון. מה מותר כרמון על פני מומחים וטובים ממנו לסוגיות משטר וחוקה ודמוקרטיה (עורכי רדיו יקרים, פנו אליי לקבלת רשימה מעודכנת)? נו, אז הוא הקים מכון שמאל עשיר שמשמן לא מעט אנ"ש ומחזיק אותם במשרה נוסף על עבודתם באוניברסיטה או במקום אחר. אז מה? אה, הוא קרא למקום "המכון הישראלי לדמוקרטיה". הבנתי. המכון בה"א הידיעה, הישראלי בה"א הידיעה. ולא נותר בנו כוח. יחסי כרמון, מכונו והתקשורת כמשל למציאות הבלתי אפשרית במחוזותינו.
הדמוקרטיה. אוי, הדמוקרטיה. בכל פעם שמוסרות השלטון של השמאל הישראלי בבית המשפט, בפרקליטות, בתקשורת ובאקדמיה מתרופפים; בכל פעם שמסתמן סיכוי לשינוי החד-גוניות הפוליטיות המאפיינת מוסדות אלו, ממונוליתיות לפלורליזם, לגיוון דעות מתחייב מ"המצב הישראלי" המורכב - אז נשלף הטיעון המבזה "פגיעה בדמוקרטיה".
זוכרים שפעם יצאו אנשים (בצדק) נגד המונופול של הדתיים ביחס לתנ"ך ומסורת היהודית? דבר דומה עושה השמאל לדמוקרטיה. אומר בעדינות: לא ממש נראה שהשמאל הישראלי מחויב לדמוקרטיה יותר מהציבור השמרני. אני דווקא מזהה בתוכו נטיות מהפכניות רדיקליות שברגעי משבר עלולים להביאו לוותר על הדמוקרטיה לטובת ערכים שהוא מאמין בהם יותר.
הדמוקרטיה הישראלית נחלשת דווקא בגלל הטיעונים האלה ולא בגלל החוקים שמחוקקים נבחרי ציבור בכנסת ישראל. בית המשפט העליון נחלש ציבורית בעשרים השנים האחרונות - מתמיכה כמעט גורפת לתמיכת מחצית הציבור - בגלל המהפכה החוקתית ש
אהרן ברק הגניב בדלת האחורית אל השיח המשפטי. הציבור זיהה זאת כפוליטיזציה של מערכת המשפט. מי קבע שערכיו של אדם כלשהו - גדול ככל שיהיה - זהים עם ערכיה של אומה שלמה? מי הסמיך את אהרן ברק לקבוע עבור חברת הרוב מהי המידה הטובה ובעיקר לקבוע עמדה עבור כולנו בסוגיות הפוליטיות והתרבותיות שפילגו את החברה מאז ומתמיד?
המהלכים האחרונים בכנסת הם תוצאה ישירה של ההיבריס (חטא הגאווה ויותר מזה) שהמערכת המשפטית לקתה בו. על איזו דמוקרטיה מדברים פה, אם תדמיתו של ביהמ"ש בשפל ואנשים לא רואים בו מגדל עוז וצדק לכולם? לולא המשפט איש את רעהו חיים בלעו. דווקא המצב הנוכחי שהשמאל מבקש לשמר הוא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה. חולשתו של בית המשפט לא תתוקן באמצעות תעמולה והפחדות אלא באופן פרקטי. מי שאמון על כך היא, בין השאר, הכנסת.
משום כך, צבר החוקים והתקנות הנוכחי הוא צעד נוסף בדרך להשבת בית המשפט אל הציבור, להשבת האמון בו, לקיצוץ כנפי המגלומניה שפשו בו לטובת עשיית צדק קונקרטית, אנושית וחברתית ולא מדינית ופוליטית כפי שחווינו בעשורים האחרונים.
2.
נחזור לכרמון, בראיון עם
רזי ברקאי הוא נשאל, האם כשיגיעו החוקים האלה לפני בג"ץ, ראוי שבית המשפט ידון בזה, או שמא מכיוון שהם נוגעים לו עצמו, הוא יימנע? כרמון השיב בין השאר: "ביהמ"ש, אני מאמין ביושרו, יצטרך להתמודד אתם (עם הבג"צים). אני חושש מאוד שההתגוננות שלו נוטלת מיכולותיו בצורה שהיה אמור להגיב."
הנה בפליטת משפט אחד חשף כרמון את השקפת העולם של הקבוצה החברתית שבצלה הוא מסתופף ולמעשה הרס את טיעונו: בית המשפט "היה אמור להגיב" בצורה מסוימת שכרמון וכולנו יודעים מהי, ואילו כעת בית המשפט הופך לפחות צפוי. בלשוננו היינו מכנים זאת: בית המשפט הופך ליותר צודק, יותר קשוב, פחות נחרץ מראש. בלשון הסתרים של כרמון נכנה זאת: בית המשפט כבר לא שלנו באופן אוטומטי.
לבסוף פנה כרמון בעידודו של ברקאי לרה"מ: "
בנימין נתניהו הוא בן לתנועה ליברלית עם יסודות ליברליים. הוא צריך לתפוס מנהיגות ולהתחיל להשתמש בה ולבלום את השטף הזה". זה בדיוק העניין, נתניהו הראה מנהיגות, אבל בכיוון הפוך מזה של כרמון וחבריו. דווקא הליברליזם של הליכוד אמין יותר. נתניהו וחבריו מבינים את העיוות ההיסטורי שבסבכו נתון בית המשפט ולכן פועלים לשנותו כדי לחזק את אמון הציבור במוסד החיוני הזה.
3.
אבל בתקשורת הישראלית לא תמצאו כמעט דיון מאוזן בסוגיות הללו. חזית אחידה, גורפת, טוטאלית, חונקת מטלטלת ולא מאפשרת להשחיל מילה חיובית על החוקים הללו. אין כאן מציאות מורכבת של יתרונות מול חסרונות; רק בני אור מול בני חושך, אראלים מול מצוקים.
ככלל, מה ההכללה הגורפת של כל החוקים הללו בסל אחד? בבקשה להתייחס לכל חוק לגופו, יתרונות מול חסרונות, מה הבעיות שהחוק או התקנה ביקשו לפתור והיכן מצויים הכשלים. אדרבה, ננהל ויכוח תרבותי, מעמיק. אני צוחק על עצמי.
אני מכיר לא מעט אינטלקטואלים הגונים וחכמים, שרואים בחוקים הללו תיקון לעוול היסטורי בן שנים ושהם דווקא מחזקים את הדמוקרטיה, אבל אין להם זכר בדיון התקשורתי. מדוע? אכן, אין תקשורת (תרתי משמע). אין שני צדדים.
טיעון נוסף שנשמע הוא שבדמוקרטיה צריך הרוב להתחשב במיעוט. זה יפה. האם שמענו את הטיעון הזה בזמן ההינתקות, שעה שאריאל שרון ועדר כתביו דרסו את רצון הבוחר? יתרה מזו, האם שמענו את הטיעון הזה בזמן הסכמי אוסלו? ההסכם ההיסטורי המכריע ביותר מאז קום המדינה, שאת פירותיו האומללים אנחנו אוכלים מדי יום, הושג על חודה של מיצובישי ועריקת קולות. האם שמענו אז מישהו מכוהני הדמוקרטיה מדבר על סכנה למשטר? האם התקשורת עודדה דיון מעמיק בהשלכות המסוכנות של ההסכם, האם חיזרה אחר הרמטכ"ל דאז
אהוד ברק כדי להבין מדוע לדבריו ההסכם הזה "מלא חורים כגבינה שוויצרית"? האם נתנה קול רציני לאזהרות של בני בגין, או שהגחיכה אותן כמו
שמעון פרס שנהג אז לכנות את בגין "אבו אמר"?
ככל שאני מתוודע יותר לנבכיה של המעצמה השביעית, אני נחרד לדעת כמה אטימות ושרלטנות ואנטי-אינטלקטואליות וסתימת פיות והיעדר חירות המחשבה אופפים את מי שנחשבים בעיני הציבור כאנשי תקשורת מהמעלה הראשונה. אין בכלל רצון לאזן, אין רצון להכניס אנשים החושבים אחרת למערכת פנימה, אין רצון לתת לגיטימציה להשקפות עולם אחרות, גם אם בציבור הן דומיננטיות. אתם מבינים למה צריך חקיקה מהפכנית? השמאל לימד זאת. לפעמים, אי-אפשר אחרת.
