השמאל הישראלי אומר דבר אבסורדי, שהארץ הזו היא מולדת לשני עמים. אין בעולם דבר כזה. היוונים והטורקים רבו על קפריסין, אבל איש מהם לא טען שאנקרה היא בירת יוון, או שאתונה היא בירת טורקיה. האם יש סימטריה בין הפלשתינים הערבים לבין השמאל היהודי? האם גם הערבים הפלשתינים אומרים שהארץ הזו היא של שני עמים ולכן צריך לחלק אותה? הרי הפלשתינים הערבים עונים ברורות, NEVER!! לעולם לא! אם כך, מה יש לעשות אתם הסכם שלום? אם תהיה להם הזדמנות יבואו וינסו שוב לכבוש את הארץ כולה.
אסון גדול קרה לנו באוסלו. זה היה מצב שבו מסרנו חלקי מולדת שלנו מרצון רק מפני שאנשים פחדו מאינתיפאדה, או מפני שהיו שחשבו שזה לא מוסרי לחיות כאן בארץ כיהודים, ובזה הפנימו את התפיסה של האויב. איך נוכל לערוך את תוכנית הלימודים בתנ"ך, בספרות עברית, ללמד שירה עברית, החל מיהודה הלוי ששר על חברון ועל בית אל ולא על כפר שמריהו, ועד חיים גורי? לא נוכל אפילו לומר מה שאמרו יהודים במשך דורות, שאנחנו מחכים ליום שנחזור לשם. כי אז יגידו שאנחנו מקווים למלחמה שבה נרכוש את המקומות האלה מחדש; או שאנו מחכים לביאת המשיח, אבל זאת יוכלו לומר רק בחינוך הדתי והחרדי.
אז מה אנו עושים כאן? מה אנו צריכים את הקשיים האלה? בואו נרד לאוסטרליה. זה הסיכון שהציונות לוקחת על עצמה, בניסיון לבנות את ארץ ישראל כארצו של רוב העם היהודי. צריך לתת לערבים בשטחים זכויות אזרח. זו העמדה של האידיאולוגים ההומניסטים של גוש אמונים מאז ומתמיד. מי שירצה להישאר יהיה חייב לקבל את החובות, לכבד את הדגל ולא לשרוף אותו.
משה שמיר סיפר על פנחס ספיר, שהיה שר האוצר ויונה גדולה. שמיר אמר לו, תראה, תהיה עלייה גדולה, ספיר אמר, מאיפה תהיה עלייה? שמיר אמר, אולי מרוסיה. ספיר הצביע על כף ידו ואמר, כאן יצמחו חצילים אם תהיה עלייה מרוסיה. מה אנו יודעים? צדק חיים ויצמן שאמר: אתה לא חייב להיות מטורף כדי להיות ציוני, אבל זה עוזר.
שאלו את
שולמית אלוני, הרי הערבים כל הזמן מדברים על יפו וחיפה. מה היא ענתה? היא לא אמרה, הרי זו מולדתנו, אלא שיש לנו את הצבא החזק ביותר באזור. זהו הטיעון היחיד, הכוחני, שנשאר בידי השמאל - לשבת על הכידונים. עם אינו יכול להתקיים לאורך ימים במצב שנשמט ממנו הבסיס המוסרי והוא מתכחש לתודעה ההיסטורית.
זיקה עמוקה לארץ
עמוס עוז נשא את הנאום הידוע לקראת פרס ישראל, שם אמר 18 פעמים ש"הם", המתנחלים, מנוולים, רוצחים, סדיסטים, שעלו מביב השופכין של היהדות, ושיגררו את היהדות אל מרתפי ההתבהמות. כשלחצו אותו שיבקש סליחה אמר, התכוונתי לאנשים כמו לוינגר. כך מדבר סופר סמכותי, "קול המצפון והמוסר". לעומתו, סופר אחר, גדול הסופרים שהיו בשפה העברית, ואחד הגדולים שהיו במאה העשרים, ש"י עגנון, כותב למשה לוינגר בחברון, ב6- בנובמבר 1968, על-פי הביוגרפיה של דן לאור: "שליח יפה לשליחות יפה, מעשה שפיר קא עבדת, (מעשה יפה עשית), ועתידין הדורות לכתוב את מעשיך בספר, שהחזרת בנים לעיר אבותיהם, ופתחת פתח לבאים". איזה נתק חינוכי יש כאן בין עגנון לבין הנציג של "הציונות השפויה". הרי לא מדובר על מעשים רעים שעושים יהודים בערבים, מכים אותם, מתעללים בהם. את מי שעושה את זה צריך להכניס לבית סוהר. עמוס עוז מדבר על סבסטיה. בסבסטיה לא פגעו באף ערבי. באנו לשם להפגין ולממש את זכותנו על ארץ ישראל.
במובן ידוע, הציונות תמיד הייתה משיחית. אפילו יצחק גרינבוים, השונא הגדול של הדתיים, שהקים מפלגה אנטי דתית, באחד הנאומים שלו שבו התייחס להצהרת בלפור אמר: זה אתחלתא דגאולה. הוויכוח הוא בין הציונות כתנועה פרגמטית, שמחפשת מקום מפלט נגד רדיפת היהודים, הציונות של הרצל, לבין הציונות הקלאסית שטענה שארץ ישראל היא מולדת העם היהודי. מבין הפרגמטיים היו אלה שחשבו שאוגנדה עדיפה על ארץ ישראל, כי סוף סוף אנחנו מגיעים לנורמליזציה גמורה, ומפסיקים את האסוציאציות ההיסטוריות עם ארץ ישראל. זו תפיסה של הציונות שאינה מתבססת על זכות מוסרית, כמו שירון לונדון אמר פעם: המצב האידיאלי היה להקים את המדינה הזאת על נושאת מטוסים. המתנחלים, לעומת זאת, מדברים בשם הציונות הקלאסית, ציונות ציון. השאלה היא למה אנו מחנכים. האם אנו פה בגלל כורח, ובשמו גזלנו מולדת של אחרים, או מפני שאנו קשורים בזיקה עמוקה לארץ הזו.
מי שהתחיל את הציונות לא היו אנשי הרצל. יש חיבת ציון. יש משה הס. מי שקורא את הס, אלו הם בדיוק דברי הרב לוינגר. בא הרצל בגאונות שלו ואמר, אני בא לתרגם את הדברים האלה ללשון המדינית. אבל לא הציונות המדינית השיבה את העם לארצו. על זה לא מתים בקדחת. ברל כצנלסון, טבנקין, בן-גוריון, באו הנה ויכלו לעשות את המעשה המשוגע הזה, כי הם דיברו על ארץ ישראל. הם היו חילוניים, זה נכון, אבל הבסיס הרגשי, המוסרי ותעצומות הנפש שהשקיעו בבניית הארץ לא היו מתוך הכרה שאפשר לבנות אותה גם באוגנדה.
המילה משיחיות נתפסת בטעות כמילה גסה. מדובר כאן על כך שהעיקר אינו הקמת מדינה במקום כלשהו, אלא שובו של עם ישראל לארצו. לזה קוראים משיחיות. לעומת זאת קיים הקוד האתי של צה"ל. לא מוזכרת בו אף פעם אחת ארץ ישראל. זהו מסמך כמעט פשיסטי, כי נקודת המוצא שלו היא המדינה בלבד. המלה מולדת לא מופיעה בו. אנשים רוצים שנהיה עם נורמלי, אבל אנחנו עם נורמלי במצב מאוד בלתי נורמלי, כי על הארץ הזו יש תביעה של עם אחר, ואצלנו מכירים בתוקף התביעה הזו.
בוועידת חרטום התברר חד-משמעית שבעצם הערבים אינם מוותרים על הכוונה לכבוש אותנו.
כל השבר שמתרחש בחברה הישראלית ביחס לארת ישראל ולציונות, החל כתוצאה מההלם של מלחמת יום כיפור. זו הייתה תקופה נוראה, ונקודת האור היחידה הייתה גוש אמונים. בסבסטיה, עמד חיים גורי, בשלוש בלילה, והוא אמר: הלב נפעם. השמחה הזו, האוויר החדש בתוך הדיכאון. לזה מצטרפת תורת הרב קוק, שמסבירה מדוע במהלך היסטורי מסוים הכרחיים הדגשים מסוימים, ומוכיחה שבשעה זו של ההיסטוריה, שחרור חבלי המולדת הוא משהו שמחייב אותנו אישית ולאומית.
על המכה הנוראה של יום כיפור אפשר היה להגיב באחת משתי דרכים. הדרך האחת היא הכניעה והוויתור מראש על היהדות ועל הציונות כי חייבים לעשות הכל ובכל מחיר כדי שיהיה שלום. זה מזכיר את הימים שבין שתי מלחמות העולם באירופה, את תקופת צ'מברליין. העולם היה תחת ההלם של מלחמת העולם הראשונה, זוועות מלחמת החפירות חסרת הטעם. מה מושך כל כך בסיפור טיטניק? בראייה לאחור, טיטניק טבעה ב-1912 והפכה לנבואה שלא מדעת על שנת 1914. זה ניבא את השבר הגדול שבו מיטב נוער אירופה נהרג במלחמה האווילית הזו, ואחריה התפתחה העמדה שצריך לתת הכל כדי שלא תהיה מלחמה נוראה כזו שוב. אנחנו יודעים לאיזה אסון גרמה גישה זו אחרי ועידת מינכן. מלחמת 73' הייתה עבורנו מה שמלחמת העולם הראשונה הייתה בשביל אירופה. ואנו מסיקים בדומה לאירופים את אותה המסקנה המוטעית, שאין גבול לוויתורים שיש לתת כדי שזה לא יחזור. מאיר ויזלטיר דווקא הגדיר גבול. הוא אמר, אני אקח רובה כשיגיעו לשפת הירקון.
הדרך השניה והיחידה שהיא ברת קיום לנו כעם וכתרבות של חיים, היא המסקנה של גוש אמונים שאומרת: אנחנו צריכים להמשיך. המפעל הציוני לא נגמר. השווייצים וההולנדים, לקח להם מאות שנים עד שהגיעו לשלום. זה לוקח זמן, ובינתיים צריך ליישב את ארץ ישראל כמו שהציונים המייסדים עשו. כמו שאנשים הלכו לעמק בית שאן, ובנו את טירת צבי ושדה אליהו, שהיו אז עומק שבעומק בתוך האוכלוסיה הערבית.
כשבאים מבקרים ליהודה ושומרון הם נדהמים. הם חשבו שמדובר במרחבי טקסס, ומגלים שהם 40 דקות מתל אביב, הם נדהמים מהתמונה שהם רואים.