גרים במרכז? תגידו תודה שמחלון אוטובוס דן נשקפים בתים העשויים לבנים מכוערות ורגילות. אח, אותו הבטון המוכר והמנחם. כמה הייתי מאושרת עכשיו לראות את הסדקים הטחובים מאשר את האבנים הירושלמיות האלו, הכבדות, הקרות, טעונות היסטוריה, דת ומלחמה. אלימות במסווה של ארכיטקטורה מתיפייפת.
תגידו תודה שאתם לא מוצאים עצמכם כמעט כל יום חשים כמיעוט יהודי, אחרון ושפוי עלי אדמות, כמעט מנוונים מאור ניאון ומשמש קמצנית, מנווטים במבוכים אינסופיים ומצטופפים ב"
אגד" ישן, דחוס עד כדי פיצוץ, מחובקים בעל-כורחכם בתנוחת כפיות עם פלשתינים, ערבים ישראלים, רוסים, יידישאים, דת"לשים וחנונים, בעוד פרצופכם המסכן נמרח בתוך פאה זולה של דוסית שמנה (סליחה, בהריון) כשרגליכם הרזות נמחצות תחת עגלת תינוקה. במקרה זה, כל שנותר הוא להתנחם שלפחות חם למרות שהנהג הדליק מזגן על קור.
נסו לומר לו "רבאק, אנחנו באמצע ינואר!", אבל אף פעם לא קר להם לירושלמים האלו ואותו נהג, שעיר, עצבני - ופתאום תבחינו, גם שרוף בפניו, ידחק בכם לזוז לו מהפרצוף. ומהר. האוטובוס מצידו מתנשף ומשתנק בעליות המתישות, מתפלל לשבוק חיים. ברקע בכי מיליון תינוקות. רעש גדול. הודו? קטנה עליהם.
והיושבים באוטובוס? יושבים קפואים. אבל לא מקור, אלא מאפתיה. אדישים-אדישים, עיניהם משוטטות אנה ואנה שחלילה לא ייתקלו במבטי היושבת מולם. חס וחלילה אם אתחיל לדבר איתם - ואלוהים יעזור אם אנוע לכיוונם. אפילו אם אחייך, אפילו רק אמצמץ, הם מיד ייבהלו, יתקפלו, ימוללו מטפחתם וימלמלו לעצמם בשצף בלתי נשלט, מלווה בקצף לבן בזוויות הפה.
ערסים, חנונים, יורמים וזלמנים
למרות שיש לה שער כזה - ירושלים היא עיר ללא רחמים, קרה, מצליפה. אז תגידו תודה על כך שזכיתם במדינה משלכם. שיצאתם מן הגטו. שהשפה השלטת ברחובות היא עברית מדוברת ולא יידיש, ערבית או אמריקנית מהולה ביידיש מהול בעברית תנ"כית וארמית. שאתם לא צריכים להיתקל בעיוותי שפה מביכים מפי ערסים ג'ינג'ים שאומרים מאאתיים ומדברים ב"חית" ו"עין" במקומות הלא נכונים; ושלא תבינו לא נכון, אימא שלי עדיין מדברת ב"חית" ו"עין", אבל היא לא ג'ינג'ית מנומשת ולפחות היא מדייקת. תודו שזה ביזארי.
ואם לא ערסים, אז חנונים, ולא סתם חנונים - יורמים, בעצם לא סתם יורמים - זלמנים. בדיוק. זוכרים את התלמיד הכי חנון ומוזר? זה שדיבר עם הסרגל בשיעור, זה שבהפסקות נשאר ישוב על שולחנו להכין את כל השיעורים מראש לכל השנה - ותבינו ממה מורכבת האוניברסיטה הירושלמית. לא, אני לא ממציאה, מי שנשאר וימשיך לתואר שני הם אלו שבתיכון היו תמיד מצביעים ואף פעם, אבל אף פעם, לא הייתה מתעייפת להם היד. אלה שהיו מזכירים למורה שצריך לבדוק שיעורים ולא היה אכפת להם שכל השאר מקבלים התקף לב במקום. כאן, גבירותיי ורבותיי, הם מקבלים במה. ואפילו תשואות. כאן הן ימצאו חתן.
פולין ערב מלחמת העולם השנייה
וכשאתם יורדים סוף-סוף מאותו אוטובוס, שנייה לפני שהתפוצץ, ונזרקים אל הרחוב, אל תצפו שמישהו יביט לכם בעיניים. אולי רק הערסים שרוצים להתחיל איתכן או החרדים שהיו רוצים להתחיל איתכן. תחושה של חומה.
אותם פינגווינים, כבר נאמר, לבושים במעיל השחור, עשוי בד לא מזוהה ומסריח מרוב שימוש, לראשם מגבעת שחורה ענקית, אליה תכופות קשורה שקית ניילון של "סופרמרקט עובדיה" כהגנה מפני הגשם. הם מסתובבים ככה ברחוב. השקית מתנופפת להם מעל הכובע, מתנפחת ונופחת ומרעישה. אבוי אם תיתפסי בסביבתם לובשת ג'ינס צמוד ומהמם, כי "לבגדים צמודים הצרות נצמדים" ילחשו באוזנייך בתיעוב ובדקדוק לקוי. בתל אביב יש קוואלי והם מסתובבים ככה ברחוב. טלאי צהוב היה משלים תמונה. ירושלים נראית כפולין ערב מלחמת העולם השנייה.
תיירים בחרא של טיול
ובאוניברסיטה: לבירינת הניאון המחליש, המתיש. האימה, האימה! ממלכת יהודה תקופה ארוכה הייתה נפרדת מישראל, לא קשורה, קשה ומציקה. "בעקרבים אייסר אתכם", נאמר - וישראל לא הסכימה ונפרדה, ומאז מלכים אחרים, טיפוסים שונים, שפה אחרת. ולי? לי בא לחזור לממלכת ישראל היפה והמוארת, השמחה והצוהלת, הקלילה עם הים, גם אם שטוחה או שטחית הרי שאינה מוכנה, בכל מחיר, להתייסר בשוטים. כי יש שם בני אדם ואנחנו הרוב. עודני מאמינה כי יש שם שמש, מעבר להרי החושך, מעבר לחומה הבצורה הנמצאת כאן בלב כל אדם. צדק מי שאמר - האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
תגידו תודה שהפרסום על השכלה גבוהה בירושלים לא עבד עליכם. שנשארתם אזרחים ולא יצאתם לגלות. שאינכם מרגישים תיירים בחרא של טיול, או ילדי חוץ בבאסה של קיבוץ. משתייכים לחברה שאינכם רוצים להשתייך לה. אז דמיינתם אמנים חורפיים עצובים בבית קפה רומנטי משקיף על הר מושלג. אז מה? סיכוי אחד למיליון שאותו אמן בכלל ידבר איתכם, ואם הוא כן, תבינו מיד שזה לא אתם, הוא פשוט מדבר לעצמו. מי אמר סינדרום ירושלים?
ללא חוק, ללא מוסר ובלי אלוהים
אז מה נשמע יותר הגיוני מלהיות סטודנט ב"עיר הספר", "בין הטובות בעולם"? אם אתה חנון, אולי תשתלב ואפילו תתאהב. אם אתה אחר, מקסימום תתכלב. והעיר? העיר יפהפייה ומצוחצחת. מדוגמת להפליא, נראית נכונה, עמוסת דת ומוסר. אבל השכנים. השכנים אינם טובים בעיניי.
מבט אחד ארוך ואמיץ אל מאחורי הקלעים, לירכתי מצולותיה, יגלה את מבוך ביב השופכין של כל אומלליה. אותם עניים קמוטים, קופאים מקור בספסלים הצופים להר הצופים, שקופים בעיני פרנסי העיר האמריקניים, אותם ערבים אצילים, בקושי מתפרנסים, היחידים שיתנו יד כשתיפול ברחוב, ואותם זקנים הנמחצים באוטובוס כי החרדי, נוסע החינם, לא יקום ממושבו. הוא שקוע בקריאת פסקי הלכה. והדרת פני זקן, מה? אין חוק, אין מוסר. איפה אלוהים ואיפה הצדק? מהעיר הנחשקת הצבועה עולה ריח רקב נורא. רק מבט אחד, אמיתי, נוקב - יספיק.