גיבורי השואה

כי הקימו ולחמו כאן אנשים גיבורים ששמרו על גבורתם זו יום-יום, ללא לאות וללא חת, ולכן הם כל-כך גיבורים, בדיוק בשל כך. חשוב שאנחנו נבין את זה, חשוב הרבה יותר שהם ידעו שכך אנו חשים כלפיהם. נכון, יש לנו את הגיבורים שלנו. החל במורדים לדורותיהם וכלה במלחמות ישראל העדכניות. אלו גיבורי הקרב המעוטרים שלנו, שאנחנו כל-כך אוהבים לאהוב. אבל אלו שעברו את השואה והצליחו לטפס, הצליחו להעפיל, למה בסך-הכל? לחיים! לחיות. ובכן, אלו הם הגיבורים שלנו. גם הם. בעיקר הם! ולא רק שלנו. של כל העולם. ביום בו נפסיק להתייחס לאנשים אלו כפי שהתייחסנו עד כה ונחליף את הדיסקט, נתחיל לראות נכוחה את מי שעומדים כבר שנים מולנו ולא מדברים בשביל עצמם, מחשים באומץ רב ורק נותנים לנו להתעלל בעברם. באותו יום ישתנו כאן הרבה מאוד דברים. מהקצה אל הקצה. לא, הם לא צעקו את גבורתם וגם היא למצער לא צעקה אותם, כי צבע גבורתם היה אפור, קלוי, לא אדום ולא חורך עצבים ונימים כמו גבורת הקרבות. לא עוד התלבטויות של כמה ולמה. הרי בלתת כבוד לגיבורים אנחנו אלופי עולם. ובכן, מהיום הם חיילי השואה, גיבורי השואה. באותו יום נרגיש טוב עם עצמנו וגם עם אומות העולם. לא עוד טיעונים ששוללים שואה. לא תהיה שום אפשרות לכך. כי סיפורי גבורה עכשוויים, של אנשים שחיו וחיים בתוכנו, הם חזקים מכל מיתוס ומכל סיפור רחוק שהיה, חזק והרואי ככל שיהיה. או אז, כבר לא תהיה עוד "עדות" בבתי הספר. יהיה סיפור גבורה על - "איך קמתי בוקר-בוקר והחלטתי שאני רוצה לחיות למענכם" - אנחנו. איך עלו לארץ בדרך לא דרך. לא כפליטים ולא כאבק, לא כניצולים ולא כמסכנים. כגיבורים! ואם זה נשמע לכם פשוט ולא חזק, לא מספיק גבורתי - נסו לדמיין לעצמכם מצב בו אתם במצב כה ירוד עד שאין לכם כוח לקום, שום אנרגיה פנימית ללכת קדימה. הזיכרונות שלכם מהמשפחה שלכם - הדמויות הכי חזקות שהיו לכם הן תמונות של אנשים שמתו מרעב וממחלות. שנרצחו והושמדו בידי חיות אדם ללא שום יכולת התגוננות, שנחטפו לכם מול העיניים. וכעת, לאחר שהצלחתם לדמיין, אם בכלל זה ניתן, נסו לקום וללכת. לעשות משהו. הכי קטן. אפילו לאכול. זה יהיה קשה, קשה עד בלתי אפשרי. אני קורא מכאן לכולנו, לכל מי שקורא את המאמר הזה, לקום ולומר לכל הסובבים אותו: גיבורי השואה ולא ניצולי שואה. תם עידן ניצולי השואה. מהיום - 66 שנים לשחרור מחנה אושוויץ, אנחנו מכריזים על דור גיבורי השואה. ואם זה נראה כשחוק ולא עובד, נסו את זה עליהם. על גיבורי השואה. תראו מה תהיה התגובה. לא עוד בושה כבושה. לא הרכנת ראש מלווה במחנק שיש להסתיר. למה שירכינו ראש? נהפוך הוא - שיאמרו אז בגאווה - אני גיבור שואה. שרדתי את השואה. עשיתי זאת. (הלא גיבורי התרבות שלנו עכשיו הם גיבורי הישרדות... - ולא לא לא ולא, אני לא משווה. רק המילה שווה.)

קצר המצע מלמנות את כל הדברים שניתן לשנות בדפוסי החשיבה שלנו בעקבות שינוי שכזה. בואו ונעשה את זה! עכשיו! ממש עכשיו! מה הייתם אומרים ואפילו עושים אם הייתם פוגשים מישהו שעל דש בגדו יש סמל שמשמעותו היא: אדם זה שאני כרגע ניצב מולו הוא גיבור בעל שם עולמי. משכמו ומעלה. לא הייתם מעבירים לו את התור שלכם בסופרמרקט או בקופת-חולים? ודאי שכן. הייתם תולים בו עיניים מעריצות. וואוו איזה איש. איך היו נראים סיפורי ה"ניצולים" לו היו מסופרים, רק עם תווית שונה? אלו לא ניצולים מספינה שטבעה. אלו גיבורי מלחמה למי ששכח, ששרדו מלחמה קשה. קשה מאוד. נכון שהם "ניצולים" כי משואה ניצלים, אבל ממלחמה שורדים. ובמצבם, לאחר כל מה שעשו - נהיים גיבורים. אכן מורדי הגטאות היו גיבורים - רובם בעל-כורחם, אבל זה שהשורדים נשארו בחיים לא עושה אותם לפחות גיבורים. וכאן כידוע נעוצה אחת העוולות והאיוולות הגדולות - התחושה שלהם ש-למה אנחנו שרדנו והם לא. הגיע הזמן לתקן, לפחות לאלו שעדיין יכולים לקבל את זה מאיתנו. יש לנו תובנה מקיפה מאוד, והיא שאנחנו לעולם לא נוכל להבין את מה שעבר עליהם ולכן תלונות או בקשת הסברים לא באות בחשבון. אבל לגבי מה שנעשה כאן בארץ - על אלו אפשר וצריך לבוא חשבון, ואם יש אפשרות וצורך - לתקן. את זה אנחנו מבקשים לעשות. ללא דיחוי. ללא התחשבנות. כי מה יישאר בתוך גנזך מאובק, ולחלופין - מה יישאר כמזכרת נצח מקודשת? תמונות הזוועה והמסכנים נפלטי המחנות או סיפורי הגבורה והתקומה של אותם מסכנים? הרי התקומה שלהם היא זו שמנציחה יותר מהכל את המסכנות והתחתית העלובה שממנה עלו ופרחו.

נסו לעניין ילדים בפקעת הרקפת. מי יודע איך נראית פקעת של רקפת בתוך האדמה אחרי שריפת קיץ. הזיכרון שלנו רואה את הפרח. על הפקעת אנו יודעים, מוכרחים לדעת, אחרת לא נהנה מפרח הרקפת כפי שאנו נהנים ממנו. לא נצפה לו בבוא העת, לא נשיר לו שירים יפים. וזהו כל הסיפור כולו. אנו במלחמת מאסף מול הזיכרון הלאומי שנשמט מידנו ולא מבינים למה. נכון, דור שלישי וכדומה, אבל יש כאן עוד משהו. הרעיון שלהבין את תפקידנו בתור מאזינים, אלו שצריכים להתעניין, לרצות לדעת. אנו רגילים להקשיב לסיפורי גבורה מפי גיבורים, לא מפי מסכנים. זה לא מספיק מעניין. ולכן אולי לא הקשבנו. לא התעניינו. עכשיו משנים. ובגדול. הרצון ובעיקר היכולת והלגיטימציה לזכור בכבוד, בהערכה, בהערצה. לומר בגאווה: אני נצר למשפחת גיבורי שואה. הם הוסתרו/הסתתרו כאן מאיתנו ומעצמם - אנחנו לא. אנו נלך במצעד הגאווה של גיבורי השואה - כי יש על מה להתגאות. בהחלט יש. כי האשמה היא בנו, בכך שלא הבנו את המעמד האמיתי של גיבורי השואה. לא השכלנו לצרף אותם לגיבורי המלחמות עם השיבריה וגם לא לאלו עם הקוקו והסרפן. יותר מאוחר תמכנו בהם, אבל ככאלה שהזמינו את זה, כך לפחות חשבנו, והם לא. הם לא הזמינו את זה. אז איפה תעינו, איפה אנחנו טועים? כנראה שבתפישת מעמדנו כמאזינים. לא למדנו להקשיב למורשת שקטה, אולי אפורה, מאוד עצובה ובעיקר כזו שלא לוותה בסיום מוחץ וראוותני. אז בואו ונעשה תיקון טעות - אמיתי, עכשווי, מיידי!

גיבורי השואה, קבלו נא את הצדעתנו והוקרתנו אליכם מתוך כבוד ללא גבול ומתוך הבטחה, שבניגוד למצדה אתם שרדתם בגבורתכם, ולכן שוב לא ניפול.