האויב הגדול ביותר של המערב הוא התקינות הפוליטית, אומר מסעב חסן יוסף, זו המאלצת אותך לקבל כל אידיאולוגיה, ולו הרצחנית ביותר, כשוות ערך. התקינות הפוליטית מערערת את החוסן האינטלקטואלי והאידיאולוגי של מי שמנסה להילחם באידיאולוגיה הקוראת לרצח וחבלה. כל עוד אידיאולוגיה זו מגלה כי אין ניצבת מולה התנגדות מוצקה, היא תמשיך להסתער על המערב כדי להרוס אותו, מבפנים ומבחוץ. עם האידיאולוגיה המוכנה לייצר תחתוני נפץ כדי להפיל מטוס על נוסעיו, לא ניתן לקיים משא-ומתן. כדי להילחם בה, אי-אפשר להתחבא מאחורי סיסמאות נבובות של מידתיות ושיוויון, כיוון ששנאה ורצח אינם שווים לאהבה ו
כבוד. גם אי-אפשר להיות חילוני, מערבי מנותק, וחסר חוסן אידיאולוגי. כדי לנצח במלחמה אידיאולוגית דרוש קודם כל חוסן מוסרי ואידיאולוגי, ואמונה באל עליון, ואלה עומדים בסתירה לתקינות הפוליטית.
עצם הרעיון של בניית מסגד בסמוך לאתר ההשמדה המרשים ביותר של האיסלאם בלב העיר ניו-יורק, הוא רעיון עוועים שכולו עלבון למתים, לאינטליגנציה ולמלחמה באידיאולוגיית המוות והחורבן. ההכרח לומר את האמת בפרצופה, הוא כורח החיים, וכל כוחות התקינות הפוליטית וטיוח האמת לא ישנו את העובדה שאמונת האיסלאם היא האמונה בדבר ההפוך לכל מה שהוא יהודי-נוצרי מערבי. השיח הליברלי-סובלני הטוען שמקום שבו מותר לבנות בתי כנסת וכנסיות נוצריות חייב גם לקבל מסגדים, מתעלם מן העובדה שבמקום שבו מצוי המסגד, שם אין סובלנות לשום אמונה אחרת. המסגד אינו סובל נוכחותו של אלוהים אחר, זה שאינו אלוהי הרצח והחורבן. הוא דורש אקסקלוסיביות, עליונות, ושלטון ללא מצרים. ואם כבר אפשרת לבנות את מסגד השנאה בשם חופש הדיבור, אזי יש לאמץ את חופש הדיבור באופן הדדי, ולומר את כל הביקורת המתבקשת על כת ההרס והחורבן בשם אללה, ללא פחד, ללא תקינות פוליטית, ללא התחשבות ברגשותיהם העדינים של חסידי השנאה והרצח.
ומה על עתיד העולם, שנראה כאילו הולך ונכבש תחת סנדלי האיסלאם? האם העתיד צופן לנו כיבוש איסלאמי והכפפת המערב לכת המוות? לא, טוען מסעב. האיסלאם התקדם, השתלט וכבש, כל עוד יכול להפחיד את העולם. אבל כשלעצמו הוא עגלה ריקה, אין בו תוכן אמיתי לבני האדם. לכן המפתח הוא הפחד, ועל הפחד מוכרחים להתגבר, כדי להתמודד. מי שמתמודד נגד האיסלאם עליו לדעת שהוא בצד של אלוהי האהבה מול השנאה. הכלי העיקרי במלחמה הוא מידע, בכל האמצעים העדכניים, שבו השקר ייחשף והאמת תואר באור יקרות. עוצמתו של המערב היא בהצטיינות אישית, ודרכה בקידום האנושות. את השאיפה הזו יש להעביר מן המערב לאיסלאם. כאשר כל אדם ידרוש מעצמו את המיטב, אזי לא יהיה מקום לתרבות ההרס השנאה והמוות לחלחל לנפש הפרטית והציבורית.
התופעה המעניינת ביותר המאפיינת את כל המוסלמים שלימדו את עצמם להיפרד מתרבות המוות והשינאה של האיסלאם, היא התקשרותם לישראל. כיצד אפשר להבין אחרת את גאוותו של יוסף בבגידתו בעמו, במשפחתו ובאמונתו? היהדות והיהודים, גם אם אינם מושלמים, נתפסים בסופו של דבר כנושאי הדגל של תרבות החמלה, הצדק, האהבה והמצוינות. מי ששונא את הדגל הזה, שונא יהודים, ומי שדוגל בו בא לאהבת ישראל, ולא משנה מהיכן הגיע לכך. כך מקס שמלינג, המתאגרף הגרמני האימתני, שהיו לו כל הסיבות להישאר נסיך הנאציזם, נלחם בו בדרך היחידה שעמדה לרשותו: הסתרת יהודים ככל יכולתו. כך מסעב חסן יוסף יכול להביא את עצמו, על אפו ועל חמתו של האיסלאם הרצחני, לקונגרס הציוני של פרנקפורט אם-מיין באוקטובר של שנת 2011 ולומר: "זכות גדולה היא להיות פה ולומר תודה על תמיכתכם בארץ שלנו, בארץ שלי, ישראל". וזאת משני טעמים. האחד, ישראל (This amazing little country - הוא מכנה אותה) היא נושאת דגל המערב בלב כיבושי האיסלאם. השני, ישראל מוכיחה כי על הפחד אפשר להתגבר, וגם לנצח.
לבסוף שאלת השאלות. מי זכאי להקים מדינת לאום בארץ ישראל. למסעב חסן יוסף אין פקפוקים בשאלה זו. רק ליהודים. הפלשתינים והפלשתיניוּת הם מילים ריקות, שכן מעולם לא הייתה ישות פלשתינית - לא בארץ ישראל ולא בשום מקום. ואם בנו של ראש חמאס מבין זאת, ומסביר זאת קבל עם ועולם, מי אנו שנסתור אותו?
בדמיוני אני רואה - כמו ב"תפוז המכני" - את כל פעילי הארגונים האנטישמיים בישראל יושבים באולם, עיניהם קרועות לרווחה בעל כרחם, וידיהם קשורות לכיסא כדי שישמעו את יוסף, שיבינו את מי הם משרתים, ולמי הם מסייעים בהרג יהודים. אבל זה, כאמור, רק בדמיון. בינתיים אפשר רק לשאוב תקווה ענקית שיום אחד, בעבודה קשה וממושכת ללא מורא ומתוך ידיעת האמת והצדק, נצליח להביא את ישראל, היהודים, ובסופו של דבר גם את המוסלמים, להכיר בתקומת ישראל כסמן האמת והצדק.