לפני זמן לא רב פרץ לתודעה שלנו איש שלא היה מוכר לנו - יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים בתל אביב. מתברר שהאיש לוחם מלחמת חורמה נגד מינוי (במכרז) של מנכ"ל
רשות השידור. אז מה רע? עיתונות זה מקצוע אחראי. אם לדעתו של בר-מוחא האדם שנבחר לתפקיד כה בכיר אינו מתאים, אזי מוטלת החובה על כל עיתונאי, ודאי על מנכ"ל אגודת העיתונאים, להילחם על דעתו.
ראינו את בר-מוחא בכתבה של חיים ריבלין בערוץ 2, אותה כתבה בה רואיין מתמודד אחר במכרז לתפקיד כאשר הוא אנונימי ועוטה פאה נוכרית. ראינו את בר-מוחא בבית המשפט העליון, בעתירה של אגודת העיתונאים בתל אביב נגד המינוי. ואנו רואים אותו בימים אלו, מתנגד להופעתו המסורתית (בכ"ט בנובמבר) של ראש הממשלה בבית אגודת העיתונאים בתל אביב בפני עורכי העיתונים, וגורם להעתקת המפגש לירושלים.
עקביות, עקביות, עקביות – תכונה כל-כך חסרה במקומותינו.
ואז אנו חוטפים מכה ישר לפנים - אנו קוראים את
פסק-דין בג"צ אגודת העיתונאים נ' ממשלת ישראל ואחרים בג"צ 5599/11, ושם כתוב: "הוא הדין גם ביחס להחלטתה של ועדת המכרזים (בהליך של מכרז פנימי) לתפקיד מנהל
קול ישראל מיום 16.6.2008. מפרוטוקול ישיבה זו עולה שהגם שיו"ר ועדת המכרזים, מר
משה גביש, מתח ביקורת על תפקודו של המשיב כמנהל קול ישראל, שניים מחברי הוועדה דיברו בזכותו: אחד (מר יוסי בר-מוחא, מנכ"ל העותרת והמצהיר מטעמה) ציין שהוא מועמד ראוי לתפקיד...".
ומשהזכיר בית המשפט את העובדה הנ"ל, תוך פירוט הפיכת המצהיר מסניגור לקטיגור, ניתן להבין שגם לבית המשפט לא היה נוח עם הפליק-פלאק הקיצוני הזה. איזו אכזבה.
אז על מה אנו מדברים, על אגודת העיתונאים או על אגדת העיתונאים?