לכאורה, ניתן היה לומר, שציר ההתפתחות הכפול של האנושות במשך כ-210 שנים (מאז המהפכה הצרפתית), משלב שני צירי התפתחות המשיקים זה לזה ומייצרים עבור האנושות מסלול להתפתחות הכרתית המפגישה חירות דמוקרטית של רוח האדם, עם חירות קפיטליסטית של החומר ביד האדם.
ייתכן שאף יש בכך שמץ של אמת, אולם אמת זו לא עמדה עד כה במבחן המציאות האפקטיבית באף אחד משני הצירים הללו במנותק, ואף לא בשניהם במשותף. הדמוקרטיה המקובלת כיום אינה משחררת את האדם מכבלי שיטות המשטר הקודמות, והדמוקרטיה הסלקטיבית היא ההוכחה לכך. בכל דמוקרטיה ישנם אזרחים שווים יותר ואזרחים שווים פחות, ולא רק מבחינה כלכלית, אלא דווקא ובעיקר במישור הזכויות והשוויון בפני החוק.
"שוויון בפני החוק" אינו רק שוויון בפני מערכת המשפט (שהיא בעיקר הרשות האוכפת את החקיקה), אלא שוויון בזכויות בעיקר בעת תהליך החקיקה, באופן שבו הרוב אינו כופה את עצמו על המיעוט, ובאופן שבו החקיקה מתחשבת גם בצרכים מיוחדים של מיעוטים, באופן המכבד את המיעוטים ומעודד פלורליזם מחשבתי, רעיוני, חברתי, ובעיקר - תרבותי.
הדמוקרטיות הקפיטליסטיות משמרות את בסיס הכוח והשליטה על אופן חלוקת המשאבים בהתאמה מלאה עם עיקרון התאווה האנושית לעוד (על חשבון המיעוט). הדמוקרטיה והקפיטליזם, כשתי מערכות נייטרליות לערכים ומוסר אנושי, מתעתעות בציבור באמצעות כללי המשחק של "הדמוקרטיה", ומיישמות הלכה למעשה אכיפה של שלטון ההון וביצור מעמדו והגנה עליו.
הקפיטליזם המקדש את הבעלות הפרטית על אמצעי המחיה (באמצעות הערך הנייטרלי של: "קניין"), עושה שימוש "דמוקרטי" בכבלי הפיאודליזם המודרני ומניע את הציבור להאמין שכללי המשחק פתוחים בפני כל.
על-מנת שלא להיראות במערומיה כאוליגרכיה, זקוקה השיטה הקפיטליסטית ללגיטימציה של הדמוקרטיה, לשליטה על הרשות המחוקקת, ובאמצעותה על הרשות המבצעת, ולכוח האכיפה של הרשות השופטת. כך מייצרת השיטה מראית עין של חירות ושוויון בפני החוק.
עונת התספורות של האוליגרכים בישראל מצביעה על המערכת הזו במערומיה, עם אריסטוקרטיה (שהיא מיעוט), השולחת יד עמוקה לכיסו של "הרוב", תוך עצימת עין של הרשות המחוקקת, ותוך התעלמות מופגנת של הרשות המבצעת (שתיהן זקוקות למימון ותמיכה אריסטוקרטית כדי להיבחר שוב).