פרשת השבוע שלנו מספרת על הליכת יעקב אבינו לחרן ועל קורותיו שם, אבל בפסוק הראשון כתובים שני פעלים, אחד עניינו היציאה שלו מארץ ישראל והשני עניינו ההליכה שלו לחרן. ובלשון הכתוב [בראשית כ"ח]: [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. בשביל מה שני הפעלים? רש"י שואל את השאלה הזאת, ובלשונו הקדוש: לא היה צריך לכתוב אלא וַיֵּלֶךְ יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו? והתשובה של רש"י היא: מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם - פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. רש"י אינו מתעכב על העובדה שהתורה מציינת במדויק את המקום ממנו יצא יעקב וגם את המקום אליו הלך, אבל מתוך דבריו, לא היה צריך לכתוב אלא וַיֵּלֶךְ יעקב חרנה, נראה שבדבריו רמוז גם ההסבר לאיזכור המקום שממנו יצא.
ציטטנו בעבר מדרשים החושפים את המסתתר מאחורי ציון מקום המוצא של יעקב; בין השאר, "באר-שבע" רומזת לשבועה שנשבעו אברהם [בראשית כ"א] ויצחק [שם כ"ו] לאבימלך, ויעקב יצא משם כי לא רצה לחדש אותה. רעיון נוסף שמביא המדרש, יעקב ברח מעשו שרצה להפר את השבועה שנשבע לו על אודות הבכורה. אלא שכל הפירושים הנ"ל מתייחסים רק למקום המוצא של יעקב, לבאר-שבע, ומתעלמים מהיעד. לכאורה כי היעד שלו נקבע על-ידי אביו בסוף הפרשה הקודמת, ועל כך, לכאורה אין הרבה מה להוסיף. אלא שהפסוק כולל את נקודת המוצא ואת היעד באותו פסוק, ובפנימיות העניינים זה נראה שמוצג כאן מעגל שלם, דרך לחיים. ואכן, כך עולה מהזוהר לפסוק הראשון בפרשתנו, שהיציאה מִבְּאֵר שָׁבַע וההליכה חָרָנָה, רומזים למהלך חייו של כל יהודי בעולם הזה.
באר-שבע - כללות ארץ ישראל
להבנת הפסוק הזה מצטט הזוהר את הפסוק [קהלת א']: [ה] וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. וכדי להבין את ההמשך ניעזר בהסבריו של מו"ר הרב יצחק גינזבורג שליט"א. אומר ר' חייא בזוהר: וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, דא (זה) יעקב כַּד הוה (כאשר היה) בבאר שבע, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ כַּד אזל (כאשר הלך) לחרן, דכתיב וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֶל-מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ, דכתיב וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. אחר כך ממשיך ר' חייא בזוהר ומתאר את המסלול שעוברת השמש מדי יום, תיאור המקביל כמובן למסלול שעובר יעקב מבאר-שבע לחרן, וממנו עולה כי באר-שבע מקבילה לספירת הבינה (של עולם האצילות) אמא עילאה בלשון הקבלה, שממנה נולדות שבע המידות ולכן היא נקראת באר שבע, והתנועה שלו היא אל ספירת המלכות (של עולם האצילות, המקור לעולמות התחתונים) שהיא האחרונה בשבע המדות, והוא מביא אליה את כל האורות העליונים שמספירת הבינה ומטה.
בזוהר יש דעה נוספת: רבי שמעון אמר, נפיק מכללא דארעא דישראל, דכתיב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע, ואזל לרשו אחרא דכתיב וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. לפי ר' שמעון, באר-שבע מייצגת את כללות ארץ ישראל שהיא ספירת המלכות של עולם האצילות, ויעקב יוצא ממנה אל העולמות התחתונים יותר, שהם בגדר 'רשות אחרת', שהקדושה (של עולם האצילות) אינה גלויה בהם. לכאורה, פירושו של ר' שמעון קרוב יותר אל פשט הפסוקים, שהרי יעקב יוצא מארץ הקודש והולך חָרָנָה, שם שלפי חז"ל הוא רומז לחרון אפו של הקב"ה על התנהגותם של הנבראים התחתונים, וזה בפירוש מחוץ לתחום הקדושה. בטח מחוץ לתחום הקדושה הנעלית של עולם האצילות, שנקרא כך על שם שהוא אצלו וסמוך לו כביכול. אלא שהזוהר עוסק בסודות התורה ולאו-דווקא בפשט. לכן מן הראוי שננסה לבחון את שתי הדעות מזוית הראייה של הוראת דרך בעבודת ה' שלנו.
דבקות בשורש, חיבור עמוק לקדושה
יוצא שלפי דעת ר' חייא, יעקב אינו יוצא מתחום הקדושה כלל. הוא מבצע את השליחות שהטיל עליו אביו ובפועל יורד לחרן, מקום נמוך ביותר מבחינה רוחנית, אבל מבחינתו הוא, מזוית הראייה שלו, בחויה הנפשית שלו, לא השתנה שום דבר כי הוא נשאר בתחום הקדושה בדיוק כמו שהיה בבית אביו. מבחינה פיזית הוא נמצא אומנם בחוץ, ברשו אחרא, כלשונו של ר' שמעון, אבל בנפשו הוא נשאר דבק לחלוטין בשורש שלו, מחובר לקדושה. בהמשך המאמר בזוהר מתאר ר' חייא את יעקב אבינו כמי שהסתובב עם התפילין עליו כל היום. והרי התפילין מחייבים גוף נקי וגם מקום נקי. כי אכן יעקב, מבחינתו, שמר בדבקות על ניקיון מוחלט כך שלא נפרד מהקדושה (התפילין) לרגע, גם בהיותו בחרן, כי גם בחרן נמצא ה'.
ר' שמעון אומר שיעקב יצא לרשות אחרת לגמרי, כלומר לעולמות התחתונים שמתחת לעולם האצילות. הוא אומנם המשיך לשם קדושה, אבל במדרגה נמוכה יותר לכאורה. הוא לא הסתובב עם תפילין כל היום, כי המקום לא התאים למדרגה כזאת של קדושה; אבל, מצטט הרב גינזבורג את כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', לדעת ר' שמעון הוא כן הסתובב עם טלית, שהיא אומנם בגד של קדושה אבל מותר ללבוש אותה גם במקומות לא נקיים. ולמרות שזה לא כתוב בפירוש בזוהר, חייבים לומר כך בדעת ר' שמעון כי אין שום רמז בדבריו או באיזשהו מקום בתורה, שיעקב אבינו נפרד מן הקדושה ולו לרגע אחד ח"ו. בכל אופן מה שיוצא לנו זה שלדעת ר' שמעון יעקב אבינו חווה בנפשו ירידה רוחנית מסוימת בהיותו בחרן, כלומר הוא חווה את הנמיכות של המקום בו נמצא.
מאיזו באר שבע יצא יעקב?
ואם אומנם הצלחנו להבין את הדעות השונות של ר' חייא ור' שמעון (מה שכלל אינו בטוח) עדיין נשאר לנו לנסות להבין את שורש המחלוקת שביניהם. כדי להבין זאת צריכים לנסות להבין מאיזו באר-שבע הוא יצא. לכאורה יש רק עיר אחת שנקראת בשם הזה, אבל בפרשות הקודמות למדנו על שתי באר-שבע. הראשונה של אברהם [בראשית כ"א]: [לא] עַל-כֵּן, קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא--בְּאֵר שָׁבַע: כִּי שָׁם נִשְׁבְּעוּ, שְׁנֵיהֶם. והשניה של יצחק [שם כ"ו]: [לב] וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי יִצְחָק, וַיַּגִּדוּ לוֹ, עַל-אֹדוֹת הַבְּאֵר אֲשֶׁר חָפָרוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, מָצָאנוּ מָיִם. [לג] וַיִּקְרָא אֹתָהּ, שִׁבְעָה; עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אצל אברהם כתוב שהוא קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא-בְּאֵר שָׁבַע, לא נאמר שזה שם של עיר וגם לא ברור אם השם הזה השתמר. אחר-כך יצחק בנו קורא את שם הבאר שִׁבְעָה וממנה נגזר שם העיר: עַל-כֵּן שֵׁם-הָעִיר בְּאֵר שֶׁבַע. וכאן התורה מעידה בפירוש שהשם הזה קיים עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
בין מפרשי התורה יש האומרים שמדובר בשני מקומות שונים. ר' אברהם אבן עזרא רק מעלה את האפשרות שמדובר בשתיים ואומר: או היא עיר אחרת, אבל נכדו של רש"י, רשב"ם אומר זאת בפשטות ובהחלטיות: ואין זו אותה באר שבע של אברהם, כי שני באר שבע היו. כדכתיב [מלכים א', י"ט]: וַיָּבֹא, בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה. מכאן הוא מסיק שהייתה באר-שבע נוספת, שאינה בנחלת יהודה. אולי אפשר לומר שבאר-שבע של אברהם שנקראה כך על שם השבועה, מתאימה לדברי המדרש האומר שיעקב ברח מהשבועה, בין אם מהשבועה לאבימלך ובין אם משבועתו של עשו, וגם לדברי ר' שמעון האומר שבאר-שבע היא ספירת המלכות המכונה 'מקום' בקבלה. שהרי ראינו כי אצל אברהם מדובר במקום שנקרא כך, לא בעיר.
מצד שני, באר-שבע של יצחק היא עיר והתורה מעידה עליה ששמה השתמר עַד הַיּוֹם הַזֶּה, מתאימה לדעת ר' חייא, שכן בחינת הבינה בנפש מלאה מחשבות ורעיונות לפרטי פרטים כמו שהעיר מלאה בתים וכולי. לפי זה יוצא שהיעד של יעקב אבינו לפי ר' חייא, ספירת המלכות, באר-שבע של אברהם, הוא נקודת המוצא של יעקב לפי ר' שמעון. אז מאיזו באר-שבע הוא יצא באמת? צריכים לומר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים וכמובן, שניהם אמת. שהרי מבחינה טכנית, סביר להניח שיעקב יצא מהעיר באר-שבע, כפירושו של רש"י על-פי הפשט. מבחינה מהותית/רעיונית, הוא יצא מספירת המלכות של הקדושה כדעת ר' שמעון, וירד לחרן, למקום שמעורר את "חרון אפו של הקב"ה" כביכול ושם הוא בירר את ניצוצות הקדושה כדי להעלותם בחזרה לארץ ישראל.
אלא שבפנימיות, אפשר להצליח בעבודה הזאת אך ורק אם אוחזים חזק בתודעה ש-אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם-ה' [ירמיהו כ"ג]. ולתודעה הזאת מגיעים בעבודה יסודית וממושכת של בחינת הבינה, עבודה של התבוננות מעמיקה בגדולתו יתברך עד שכתוצאה מההתבוננות נולדות בנפש מידות מתוקנות המבוססות על דבקות מוחלטת בבורא יתברך בכל מקום ובכל מצב. לדבקות הזאת הגיע יעקב ומשם, כדעת ר' חייא, מספירת הבינה, כשהוא דבק לחלוטין בריבונו של עולם וחי בתודעה שאין שום מקום פנוי מנוכחותו של הבורא יתברך, הוא יצא לתקן את ספירת המלכות, שחלק ממנה עדיין, היום לכאורה כמו אז, אינו מכיר בשליטה המוחלטת של הבורא יתברך בעולמות וביצורים שברא. וזו ההוראה עבורנו בני יעקב, שיש להעמיק להתבונן בגדולתו יתברך עד שנדע בוודאות מוחלטת שבכל המציאות שולט הקב"ה שליטה מוחלטת. ובהתאם לכך נפעל למלא את שליחותנו בעולם עד לגאולה האמיתית והשלמה.