היחס לחולה אינו שייך לתחום יחסי הציבור, שלגביו ישנן הלכות פסוקות ומדריכים, אלא לתחום יחסי האנוש, שבו החולה אינו אוביקט אלא סוביקט ואין מדריך textbook להנחיות לטיפול בחולים שונים.
הרפואה על כל היבטיה, המדעיים, הטכנולוגיים והיישומיים עשתה זינוק נחשוני קדימה. מרכזים רפואיים מסוימים הפכו לשם דבר עולמי בתחום המחקר והם מושכים אליהם את מיטב המומחים. אבל במירוץ הזה, תכלית כל הרפואה, הפציינט, החולה, נשארת לעתים מאחור בכל הקשור ליחס אליו. שכן בהיבט זה אין איזו ערכה או מדריך לטיפול הנכון וכל חולה הוא פרט שדורש תשומת לב, כפי שדורשים יקיריו שמלווים אותו בעתות מצוקה או לקראת סופו.
דברים אלה נכתבים לאחר הדיווח על הביקורת הקשה שהשמיעה בתו של אלי הורוביץ, ד"ר וורד שלו-הורוביץ, על קבר אביה נגד הטיפול שהוא זכה, או לא זכה לו, בשעותיו האחרונות לפני מותו, בבית החולים שבו אושפז לאחר מחלת הסרטן שקוננה בו. ולא זו בלבד אלא לפי הדיווחים היא ביקשה הקמת ועדת בדיקה חיצונית אשר תבחן את האירועים שקדמו למותו של אביה. אין זה דבר של מה בכך. הביקורת שלה התייחסה לכך שהוא כמעט ונזנח, הייתה אטימות לב. עד כדי דימוי פרצוף המדינה למכוער. המדינה למגינת לבנו אכן לא יפה, אלא שלא בגין טיפול רפואי נקודתי, אלא בשל היחס לאדם כאל אדם, לזכיותיו, לכבודו ולא כאל מסה, ציבור אנונימי,שבו עוסקים הפוליטיקאים כאובייקטים למקח וממכר, ובייחוד ההנהגה הנוכחית, שהיא אכן לא יפה בלשון המעטה.
לא הייתי נוכח בהלוויה וניזונתי מקריאת החומר כפי שמן הסתם רבים אחרים קראו או שמעו אותו. אומרים שאין דנים אדם בשעת צרה ומצוקה נפשית, ואין צרה גדולה יותר מאשר שכול. תגובת ההלם של ראשי בית החולים לביקורת זאת אשר הופצה לכל העובדים פנימה, ופורסמה גם היא בתקשורת, מלמדת שאכן לדעת בית החולים הטיפול היה ראוי, וגם זאת מן הסתם השקפה סובייקטיבית, לא פחות ולא יותר מאשר התפיסה של בתו של אלי הורוביץ. וכאן ליבת הבעיה.
כותב פוסט זה לא מתיימר להיות בוחן כליות ולב,פסיכולוג, יועץ משפחתי או כל סוג של מטפל ומרפא ברפואה קונבנציונאלית או משלימה. ולכן מבחינת הבעת דעה מקצועית צרופה אין לדברים אלה משמעות. אולם כפובליציסט אני רואה עצמי די מוסמך להתחלק ברשמי עם הקוראים וזאת אני עושה גם במקרה קשה זה. זאת יופייה של הבלוגוספרה, יקום אדיר שבו אנו שטים - עדיין - חופשי, חופשי. מה גם שאני לדאבון לבי נתנסיתי התנסות אישית- משפחתית במנהרה הזאת ששמה סרטן, אשר היציאה לאור היא במקרים רבים יציאה מן העולם.
שמעתי בדיחה, מן הסוג המקאברי משהו, על בעיות של חולים במרכזים הרפואיים, ותמיד יש בעיות שכן הן התכלית שלמענה הם הוקמו. הסיפור הוא שההנהלה התכנסה לישיבה דחופה לדון בבעיות אלה, ואחד מן המתדיינים העלה הצעה של יעילות: "מה דעתכם שנשלח את החולים הביתה?" בכך ללא ספק הייתה נפתרת הבעיה.
אני חושב כי בדרך כלל היחס של המטפלים, של הסגל הרפואי, התומך, הסיעודי, המנהלי - במרכזים הרפואיים או בבתי חולים בכלל הוא יחס טוב ואנושי. דומני שזאת הכללה מוצדקת.זאת תובנה אינטגראלית במקצוע. שבועת הרופא העברי מבוססת על שבועת היפוקראטס, אבי הרפואה המודרנית: "ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אימו והיה שלומו בראש חרדתכם כל הימים. והשכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בפשרי תבונות ובאהבת אנוש. אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצמכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון".