כולנו גדלנו על סיפורי ילדים, אגדות עם פיות וקוסמים, סוסים עם קרן במצח וחיות היער המדברות, גמדים ושלגיות, ממלכות רחוקות עם מלכים, רוזנים ואבירי-חצר. כולנו ישבנו מוקסמים עת הדמויות הללו ניהלו בעולם מופלא, עם חוקים משלו, יחסים מורכבים אך מופשטים בין טוב-לב לרוע, בין שמחה ועצב, ובעיקר הזדהינו עם הגיבור של הסיפור (בדרך-כלל זהו האנדרדוג). מה שבעיקר אהבנו היה העולם הדמיוני, שבו הכל אפשרי, פילים עופפו להם בשמיים באמצעות אוזניהם, מנורות נפט מיושנות פלטו מתוכן שדים רבי-עוצמה אך צייתנים שהחזיקו באותו המקצוע כמו דג-הזהב והעניקו משאלות. הדמיון אפשר לנו מרחב לא מציאותי במובן המוחשי של המציאות, פתח לעולם רוחני המאפשר לנו כילדים להפנים מסר ערכי-מוסרי שישמש אותנו להמשך החיים. לפחות שתי נערות תמימות פגשנו בדרכנו בעולם האגדות הזה. סינדרלה שאחיותיה התעמרו בה בניהול משק הבית ובביצוע כל העבודות הבזויות, עד שגורלה הפגיש אותה (בעזרתה האדיבה של פיה נדיבה), עם נסיך חלומותיה אשר חילץ אותה ממקצועה כעוזרת הבית של אחיותיה הריקניות, וגאל אותה מייסוריה כשפחה. הנערה השנייה היא כמובן שלגיה, אשר אמה החורגת מבקשת להיפטר ממנה משום שהיא יפה ממנה, והיא מרגישה כה מכוערת וכל-כך שבויה בצורך שלה להידמות בעיני עצמה ליפה, שהיא עושה שימוש במראה מכושפת, בכל בוקר מחדש, כדי לקבל אישור להיותה היפה ביותר. המראה שעל הקיר משמשת לאם החורגת לא יותר מאשר אישור מחודש ומתחדש, על בסיס יומיומי, שהיא אכן היפה מכולן.

אמה החורגת של שלגיה זקוקה לאישור היומיומי הזה באופן נואש, והיא הופכת את הטקס היומי לריטואל של ממש. היא זקוקה לאישור על היותה היפה מכולן באופן כה נואש, עד שהיא שולחת את הילדה הקטנה אל היער ומצווה על הצייד להמית את הילדה ולהביא לה את ליבה של הילדה כהוכחה למותה. האם החורגת הורגת את שלגיה לא משום הצורך שלה להרגיש "היפה מכולן", אלא בעיקר משום שהצורך הזה נובע ממקור עמוק של פחד בתוכה, מפני אובדן היופי ומפני הצורך להתמודד עם אחת האמיתות המורכבות יותר של החיים. הפחד של האם החורגת-הורגת, ברור לנו בעת הקריאה שהוא נובע ממקום אפל, ומעט מאוד, אם בכלל, ימצאו בדמות האם החורגת-הורגת את דמות הגיבור. ילדים מזדהים עם החלש באופן אינסטינקטיבי ומזהים את הרוע באופן אינטואיטיבי. משום שכך, הסיפורים נרקמים כך שהמסר, הנמשל שלהם, בנוי על זיהוי החלש והזדהות עם "הטוב". במרדף אחרי היופי, הדרוש לאם החורגת-הורגת, עושה הדמות שימוש במראה שכושפה באופן שהיא אומרת את האמת. וביום בהיר (או אפל) אחד, האמת משתנה, ושלגיה היא היפה ביותר בממלכה. הזעם מופנה בשלב ראשון כלפי המראה, אולם מהר מאוד עוברת הדמות לבניית תוכנית מבצעית שתגרום לאיום על האגו שלה להיעלם.

הצורך האנושי להרגיש טוב עם עצמו חזק מיכולתם של בני אנוש להבחין בין הרגשה טובה ושטחית לבין הרגשה טובה הנובעת מתוך העצמי האמיתי. לכך יש סיבות רבות, ורובן נעוצות בעובדה שהמראות בהן אנו עושים שימוש לצורך גיבוש זהותנו העצמית הן ברובן מראות סלקטיביות, המשקפות לנו אמת חלקית בלבד. סינדרלה, כדמות, משקפת לנו כקוראים את התשתית החברתית הבסיסית ביותר של הדימוי העצמי, על-ידי השיקוף של סינדרלה דרך אחיותיה (שעבורן היא בכלל לכלוכית), לעומת התחושה של סינדרלה שהיא אינה "לכלוכית" באמת, אלא בחורה הראויה לחיים ראויים יותר. אנחנו כקוראים, כלל לא היינו זקוקים למראה לצורך השיקוף של דמותה האמיתית של סינדרלה, רק משום שהתחושה שנוצרה בנו תוך כדי הקריאה, יצרה בתודעתנו תדמית טובה על סינדרלה, ומכאן ניתן לה יופייה בעינינו. מאידך-גיסא, על-אף שהאחיות היו מטופחות ומגונדרות, ראינו בהן מושא ללעג, ושמחנו כאשר סינדרלה עקפה אותן בתור המשתרך אל ליבו של הנסיך האוחז בנעל. הדימוי העצמי של סינדרלה, בעיני עצמה, כבחורה הראויה לחיי אושר, לא נגזר מאישור שקיבלה (או לא) ממראה התלויה על הקיר, אלא מתוך תודעה עצמית אשר טיפחה את עליונות התחושה הפנימית על פני השיקוף העלוב שקיבלה מאחיותיה. ומאידך-גיסא, האחיות הרדודות ביקשו לקבל את עצתה של סינדרלה בעת שהתלבשו לקראת הנשף, גם משום שהעריכו את דעתה, וגם מפני שלא כמו אחותן – השיקוף הפנימי שלהן לקה בחסר.

המסע האישי האמיתי של כל אדם יוצא החוצה אל היקום לחפש את האושר, לפעמים את העושר, ולפעמים מתקיימים מסעות לחיפוש הגשמה עצמית במקומות מוזרים, דרך שיקופים מעורפלים, באמצעות מדדים כוזבים. אולם בראש ובראשונה המסע המקורי נותר בעינו, והוא המסע אל הפוטנציאל המרבי הגלום בכל אחד מאיתנו. הדרך אל היעד רצופה בהמוני רמזים הניתנים לנו ראשית מתוך עצמנו (סינדרלה), ושנית באמצעות שיקוף שאנו מקבלים מן הסביבה (אמה החורגת של שלגיה העושה שימוש במראה על-מנת לקבל אישור לקיומה של איכות שכלל אינה רלוונטית למסע החיים שלה). המיקוד האובססיבי בשטחיות האישור החיצוני מהווה חיפוש של אישור חיצוני לתחושה פנימית של חסר מסוים. תחושת חוסר יופי פנימית תתבטא בחיפוש השיקוף של יופי במראות ובחיזוקים חיוביים מבני אדם אחרים, בעוד שתחושת ריקנות פנימית תתבטא בחיפוש או ביצירת אירועים דרמטיים מסביב, ותחושת כשלון פנימי תתבטא בחיפוש חיזוקים הישגיים כדוגמת ציונים לשבח, תעודות ודיפלומות על הקיר, פרסים ואותות הוקרה. המסע האנושי הזה בעקבות מראות שישקפו לנו את מי שהיינו רוצים לראות במראה, במקום את מי שאנחנו באמת כפי שהננו במציאות, אינו מתקיים באגדות אצל אם חורגת-הורגת. הוא מתקיים במציאות של כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו מחליפים מראות כאשר המראה הנשקף אלינו אינו עולה בהתאמה למראה שהיינו רוצים שישתקף.

הילרי קלינטון הוזמנה לפורום של חברים ("פורום סבן"), ובו היא חלקה עם הנוכחים את התדמית החדשה של ישראל, זו הניבטת אל כולנו בעת האחרונה וגורמת לכולנו אי-נחת מתמשך ומכאיב. ישראל החדשה תחת שלטון ממשלת נתניהו היא הרבה יותר לאומנית, היא סוגרת את הדלת בפני שותפויות אסטרטגיות עם מעצמות אזוריות, היא נוהגת בעולם יחסי החוץ והדיפלומטיה באופן המשקף נאמנה את התשתית הרעיונית של שר החוץ אביגדור ליברמן, ואין לה דבר וחצי דבר עם ישראל הלוחמת באמצעות דיפלומטיה שקטה, עדינה, כזו המבקשת ליצור קשרים ולא לנתק אותם. ישראל החדשה, תחת שלטון ממשלת נתניהו היא הרבה יותר פונדמנטליסטית ולוחמנית גם ביחסי הפנים שלה עם אזרחי ישראל. היא מקדמת את הכלכלה הקפיטליסטית למקומות דורסניים יותר, היא ממשיכה את קידום מדיניות ההפרטה בהיחבא, ומתפשטת מחובתה המוסרית והערכית כלפי אזרחי ישראל המשוועים לחברה מאוזנת יותר, ערכית יותר, ולמדיניות כלכלית הנישאת על כתפי חלוקת הנטל, גם בהשקעות וגם בפירות. ישראל החדשה, תחת שלטון ממשלת נתניהו, היא עוד יותר פונדמנטליסטית בגישתה ליחסי דת ומדינה מאשר מדינות אחרות המושתתות על זהות בין דת ומדינה. ישראל הזו מקדמת חקיקה שסותמת פיות מפני ביקורת (שוברת מראות המשקפות תמונות עגומות של המציאות), היא מרחיקה מבתי המשפט שלה אזרחים על-פי דתם, על-פי השקפתם, על-פי שיוכם לארץ מוצא, היא ישראל שלא בוחנת את עצמה במראה אלא מכתיבה למראות מה לומר ומה לשקף. ישראל החדשה מתעלמת ממראות המשקפות לה את המציאות. ישראל החדשה תולה תמונות של עצמה כפי שהייתה רוצה לראות את עצמה משתקפת כלפי עצמה. ישראל החדשה רחוקה מרחק פסיעה קלה מהפיכה ל"דיקטטורה של הרוב" בחסות הדמוקרטיה, ונמצאת צעד אחד קטן לפני הצבת מראות המשקפות את פני המנהיג בכיכר העיר, בדמות פסלי ענק. אם העם אינו רואה את גדולת המנהיג מרצון, הוא יראה זאת באון. ישראל החדשה כבר עומדת בפני גל חקיקה שירחיק נשים מבימות ציבוריות, ירחיק שופטים ערביים מבתי המשפט, ירחיק עיתונאים בעלי יכולת חקירה ותעוזה מעיתונות קונבנציונלית וישלח אותם לוויקיליקס, ועומדת בפני חקיקה שתחייב אזרחים להישבע אמונים למדינה בכל עת שיזדקקו לאישור או לתעודה. ישראל החדשה הזו משתקפת במראה לידידי ישראל, כמו ישראל מאוד ישנה, כמו ישראל מאוד לא דמוקרטית, כמו ישראל מאוד לא פלורליסטית, כמו ישראל מאוד גזענית, כמו ישראל מאוד פשיסטית, כמו ישראל מאוד חשוכה, כמו ישראל המרחיקה נשים על סף רעלות וחיג'אב. ישראל החדשה מתחילה להיראות לידידינו בעולם כמו שמצרים נראית לנו היום. אז המראה שנקראת הילרי קלינטון חטפה אבן. רסיסי מראות אינם מספרים סיפור מוזמן. הם מספרים רק את הסיפור של מי שלא רוצה להביט במראה ולראות את דמותו נשקפת ממנה.