בספרו של ראש השב"כ לשעבר,
כרמי גילון, 'שב"כ בין הקרעים' הוא מציין כי תופעת השמאל הקיצוני בישראל מאז ומעולם הייתה שולית ביותר וכללה רק כמה מאות של פעילים ותומכים. והוא קובע אז: "כיום, ניתן לומר שהמעט שהיה, נעלם גם הוא".
כל מי שיקרא את הקביעה הזו, ישתומם, לנוכח המציאות הידועה לכולנו, ולנוכח היותו של כרמי גילון "ראש היחידה היהודית" בשב"כ, לשעבר. כלומר, הוא מומחה לטיפול בשמאל הקיצוני במגזר היהודי. ייתכן כי ראש השב"כ לשעבר, טעה כאן טעות יסודית, והוא אכן לא העריך נכונה את ההתפתחויות בקרב השמאל הרדיקלי, ושהתופעה הנקראת "שמאל קיצוני" אינה מינורית כפי שחשב, ושהנזק שנגרם ממנה למדינת ישראל הוא כבד ומסוכן ביותר לעצם קיומה.
כרמי גילון, כראש השב"כ, פרש בפני קוראי ספרו את הדיון באידיאולוגיה של השמאל הקיצוני, החל מ'מצפן', 'מצפן- אס"י (ארגון סוציאליסטי ישראלי), 'החזית האדומה', 'הניצוץ', 'הליגה הקומוניסטית המהפכנית' (לק"מ), 'המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית', 'שמאל ישראלי חדש' (שי"ח), 'השמאל הסוציאליסטי הישראלי' (שס"י), 'קמפוס', 'הועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר-זית' ועוד.
למדנו מספרו של כרמי גילון, את התזה האנטי ציונית הבסיסית של העבריין האידיאולוגי של השמאל, ולפיה הציונות במהותה היא תנועה קולוניאליסטית, שקמה על בסיס בלתי-צודק ועוללה עוול היסטורי לערבים. לאור תפישה זו שוררת תמימות-דעים בין העבריינות האידיאולוגית של השמאל לבין הארגונים הערביים ישראלים והארגונים הערביים פלשתינים. ניתן לכנות את התביעה של השמאל האידיאולוגי העברייני תביעה ייצוגית הכוללת את תביעות הערבים להחזרת כל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ועשיית צדק לפליטים הערבים, ביטול חוק השבות, החזרת הפליטים הערבים לבתיהם שלפני 1948, ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל והרס המשטר הישראלי הנוכחי.
בסך-הכל, כולנו מכירים את התביעות האלה, כפי שהן נשמעות היום מעל כל במה, בלבוש אקדמי, מצויידות בסוללות אנשי תקשורת, ומתהדרות בשמות של עמותות וארגוני שלום וצדק חברתי. בסך-הכל, מהוות דרישות אלה את חיסול הישות המדינית הישראלית במתכונתה המוכרת. התעמולה של 'מצפן' אומצה על-ידי תנועות שלום וצדק חברתי ישראליות, והן משתמשות בביטויים קיצוניים ביותר בתארן את ישראל: אפרטהייד, גזענות, ניצול, נישול, פאשיזם ונאציזם.
כרמי גילון עצמו מעיד כי 'מצפן', לא יצאה למאבק אלים, אך ורק בשל שיקול טקטי: ההנחה שלתנועות השמאל הקיצוני אין סיכוי כלשהו להגיע להישג באמצעים אלימים, ועדיף להשקיע את כל המשאבים בעידוד הארגונים הפלשתינים, העושים זאת בהצלחה מרובה. כך גם ארגוני ועמותות שמאל, מאז ועד עתה, מקיימות קשרים ואף מקבלות מימון מעמותות ומדינות התומכות בהקמת מדינה פלשתינית, ומקרנות ענק באירופה וארצות הברית, התומכות במלחמת העצמאות הפלשתינית כנגד מדינת ישראל כמדינה יהודית.
חבורת 'סלון קומוניסטים'
כרמי גילון עצמו, מעיד שעד בואו למחלקה בשב"כ שעסקה בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני, ההתייחסות בשב"כ כלפי חבורות השמאל הקיצוני הייתה מזלזלת למדיי. כלומר הוא מעיד על כשל מודיעיני חמור. הוא מעיד כי בשב"כ נטו לראות בשמאל הקיצוני חבורת 'סלון קומוניסטים', שלא כדאי להשקיע משאבים רציניים בטיפול בהם. לזכותו הגדולה של כרמי גילון ייאמר, כי הוא מעיד על עצמו ששינה את הקונספציה הזו, ולתפישתו צריך לטפל בהם כמו במחתרת.
כרמי גילון מלמדנו בספרו, כי אנשי האקדמיה, שהתגייסו למען זכויות אדם, לא היו ערים למתרחש בפועל בשטח, ולא הבחינו בניצול הציני שעושים ארגוני השמאל הקיצונים בהם. כך, למעשה, נוצר לשב"כ קושי לפעול נגד ארגוני השמאל הקיצוני, כי היה ברור שזה ייתפש כפגיעה בחופש האקדמי. זו טכניקה אופיינית לארגוני השמאל הקיצוני בעולם: לתפוס טרמפ על מטרה לגיטימית, כגון: מאבק חברתי, זכויות אדם, השגת שלום. עם המטרה הלגיטימית מזדהה ציבור רחב ואיכותי, ואז ארגוני השמאל הקיצוני מנצלים זאת למטרות בלתי-לגיטימיות.
הפרופיל של העבריין האידיאולוגי השמאלני הוא: נולד למשפחה אשכנזית מהמעמד הבינוני, לרוב משפחה אינטלקטואלית ותרבותית. בילדותו ובנערותו ביקר בתנועת נוער, ולמד בבתי הספר הטובים ביותר. בבית חונך לסובלנות ולאהבת אדם (מ.ח: למעט חרדים,
מתנחלים וימניים). ברוב המקרים השקפת העולם של הוריו הינה סוציאליסטית. הוא משרת בצה"ל, ועם תום השירות יוצא ללימודים אקדמיים.
המהפך לשמאלן קיצוני, הוא לרוב תוצאה של משבר אישי, או כסחף אידיאולוגי שנוצר לאחר משברים אישיים. ההקצנה משמאל מתון לשמאל קיצוני היא מהירה, ומלווה בהתפלספות (מ.ח.: סיסמאות פילוסופיות הומניסטיות נטולות ידע אמיתי על הערבים ועל האיסלאם). החוג החברתי שלו הוא מצומצם ביותר ומורכב רק משותפים לאידיאולוגיה, כיוון שאידיאולוגיה זו הינה המוקד היחיד לחייו.
הוא מתמסר לאידיאולוגיה החתרנית באופן טוטאלי. העבריין האידיאולוגי של השמאל הקיצוני שולל את הציונות, שולל ערכים דתיים, ואינו מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית. הוא שולל את שלטון החוק הקיים, ומקיים כללים חברתיים מוסכמים על מעגל חבריו ואלילי תרבותו. הוא שומר חוק (מ.ח.:ככסות צדקנית ומתוך הישענות על האקטיביזם השיפוטי) ובעל נכונות מלאה לביצוע עבירות בהקשר פעילותו הפוליטית.
חשש סביר שמלחמות היהודים יציתו תבערה נוראה
כרמי גילון מאפיין את השמאל הקיצוני בבגידה. מובן מאליו, לדידו של כרמי גילון, שאף איש שמאל קיצוני לא יגדיר עצמו כבוגד. הבוגד משוכנע שמעשיו משרתים את המטרה הצודקת, ובטווח הארוך - את כל אזרחי מדינת ישראל, אלא שבעיני המדינה מעשיו הם בגדר בגידה. כרמי גילון מצהיר כי הוא רואה התחסדות גדולה בגישת השמאל הקיצוני, משום שחלק מהם התחברו לארגונים תומכי טרור, קיבלו מהם כספים שמימנו אותם, ומתעלמים מהעיקר הגדול - שהם משתפים פעולה עם ארגוני טרור, שדם יהודים על ידיהם.
הכשל הפנימי החמור ביותר של ראש השב"כ כרמי גילון, המתועד בספרו, היא שמצד אחד הוא מעדיף להסתכן במלחמה ישראלית פנימית, עם מאפיינים של מלחמת אזרחים, ולהמשיך בתהליך השלום. ומצד שני, הוא מודה בטעותו האישית הגדולה, שלא הבין כי חציית "קו אדום" מובהק, כמו הסרת יישובים יהודיים ממפת יהודה ושומרון, עשויה להביא למרחץ דמים בין יהודים. מה שעלול לגרום להרס מדינת ישראל.
הכשל הפנימי מחריף, כיוון שכאיש שב"כ מן השורה, כראש השב"כ, וכאזרח פרטי, הוא מביע חשש סביר שמלחמות היהודים יציתו במזרח התיכון תבערה נוראה. לדעתו, אם יוחלט, למשל, על פינוי מסיבי של יישובים יהודיים, או על פינוי היישוב היהודי בחברון, עלולה מלחמת אחים בין יהודים להביא לסיוט - מלחמת גוג ומגוג בכל המזרח התיכון.
לשבחו של כרמי גילון ייאמר כי הוא הגיע להבנה שיש צורך לקיים ערוץ הידברות קבוע עם מנהיגות מועצת יש"ע. הוא חשב שגם ראש הממשלה צריך לנהוג כך. הוא קובע כי
יצחק רבין טעה כשהחליט לא לדבר עם המתנחלים ולא לשתף אותם בתהליך המדיני, בניגוד לעובדה שלכל מה שמתרחש במסגרת התהליך המדיני יש השלכות ישירות על גורלם ועל בטחונם האישי. גם ראש לשכתו,
איתן הבר, לחץ בכיוון זה. בסך-הכל הסכים רבין בחצי פה, לפגישה אחת ויחידה עם נציגי המתנחלים, שהוגדרה "כישלון חרוץ".
כרמי גילון אינו חוסך שבטו מהתקשורת הישראלית. הוא קובע כי התקשורת מסיימת לשפוט חשודים בעבריינות אידיאולוגית ימנית עוד בטרם מסתיימת החקירה נגדם. הוא מסכים עם הקביעה של עורך הדין
דוד רותם שאמר: "יש לי ספק אם ניתן לערוך משפט הוגן לאנשים אלה לאור האווירה הציבורית והתקשורתית שנוצרה. האווירה מבטאת שנאה למפעל ההתיישבות ביש"ע ולא לעצורים באופן ספציפי".
על-רקע זה, מבין כרמי גילון, את יחסו של "גוש אמונים" וסביבתו החיצונית בימין, לתקשורת, כנתונה בידי שמאלנים תבוסתנים המתנגדים להתיישבות ביהודה ושומרון ולכל נושא הקשור בערכי מסורת ודת.
לדעתו של כרמי גילון, שוגה התקשורת ביחס חד-צדדי, הפוגע במעמדה ובתפקידה הציבורי. לדעתו, הקונסנזוס השביר של המדינה והחלוקה המובהקת לשני גושים מחייבת את התקשורת לראות את העניין שעליו היא מדווחת לא רק במשקפי "
חופש הביטוי", אלא גם במשקפיים של "שלום הציבור".