בתחילת 2004, כשקרס מעלה המוגרבים בעיקר עקב מזג האוויר הסוער, פנתה ישראל לאחד מבכירי הווקף, הסבירה לו את הנסיבות ואת הצורך להתקין מעבר חלופי (שהוא כמובן מרוחק ואין לו כל קשר למסגדי הר הבית) במקום המעלה שקרס. התגובה לא איחרה לבוא, וכבר למחרת היום הודיעו חבריו כי לישראל יש תוכניות לחרב את המסגדים שעל ההר. עתה, בשלהי 2011 ובדומה לאשר אירע לפני כשמונה שנים, כשגשר העץ החלופי (שהוקם אז בהוראת המשטרה) מאיים לנפול והצורך בהחלפתו הוא בטיחותי ותו לא, מתעורר לו שוב לחיים ילקוט הכזבים המוסלמי, ומתריע על השַמּות שישראל מבקשת לחולל בהר הבית "באמתלה ציונית של העמדת גשר חלופי".
ישראל מהססת, חוששת ולרוב גם נוטה שלא להשיב למסכת הכזבים הפלשתינית-מוסלמית; העיתונות הישראלית, מטעמיה הידועים, כמובן אינה נוטה לחשוף את הבדותות הערביות הללו; השמאל הישראלי, כדרכו בקודש, מבקש להלך אימים ולהסביר לנו, כי במעשינו, ולעולם לא במעשי הצד השני, נביא עלינו חורבן ומלחמת דת אזורית; והעולם, כמו העולם - גם אם ברור כי בבניית גשר חלופי, ישראל לא רק שאינה מפרה את החוק הבינלאומי, אלא דווקא מצייתת לו ככתבו וכלשונו (שכן ישראל כריבון בשטח, גם בהנחה שמדובר בשטח כבוש, מחויבת לדאוג לדרכי הגישה למקומות הקדושים ולבטיחותם) - מפנה את חיצי ביקורתו לישראל.
הפרוטוקולים של זקני ההר
מעלה המוגרבים הוא כמובן משל. זו יכולה להיות בניית גשר חדש באזור מרוחק מהמסגדים כמו גשר המוגרבים, וזה יכול להיות מעדר "זדוני" ביד ארכיאולוג ישראלי שהונף "ללא רחם" על אחד הרגבים למרגלות ההר, וזו יכולה להיות" סיפורת" מזרחית יצירתית הלקוחה מדמיונם הקודח של ראאד סלאח, אנשי הווקף או חבריהם - דפוס ההתניה כמעט תמיד חוזר: התנועה האיסלאמית והווקף ממהרים לאחז את עיני מאמיניהם, תוך שהם מתריעים לפניהם מפני הסכנה הישראלית המוחשית הרובצת לפתחו של אל-אקצה; שאר חברי ההנהגה של ערביי ישראל, מתפלצים נוכח "הזמם הציוני" שנעשה במקום הקדוש; נאורי ציון מקרבנו מלהגים על חוסר אחריותנו ועל נפסדות מעשינו - וכך, ממשלותינו לדורותיהן האחרונים סוברות כי לא נותר להן אלא להתמלא בחיל ורעדה לנוכח "השבר והצוּקָה", ובעיקר להגיב על השקרים הנבזיים בשתיקה ובאפס מעשה; וכל השאר הוא היסט(ו)ריה, שעתה, בפעם המי יודע כמה, עומדת לקום מרבצה, אם ישראל תחליט בכל זאת לעשות מעשה בנוגע לבניית הגשר.
בכל ארבעים שנות "ריבונותה" על הר הבית, רק פעם אחת, בתחילת שנות ה-80', הגיעו חפירותיה של ישראל אל מתחת להר במסגרת החיפוש אחר ארון הברית, אך היא מיד נסוגה לאחור. מנגד, הווקף אינו חדל לחפור מתחת להר. כל זה כמובן אינו מונע כמעט מכל "דרשת הר" איסלאמית המכבדת את עצמה להיות מתובלת בפסוקי שטן על היהוּד שאו-טו-טו עולים על אלחראם אשריף כדי לטמאו, ועל ישראל החופרת תחת יסודותיו על-מנת לחרבו. כך, באורח פלא, זה ארבעים שנה שאנו "חופרים וחופרים" תחת יסודותיו, והמסגד עומד במריו ונותר על תילו, בדיוק כפי שילקוט הכזבים האיסלאמי הזה מתמלא ומתמלא, אך לעולם אינו מלא.
זוהי קרוב לוודאי ההוכחה הניצחת כי לשקר יש רגליים, ואף רבות, והוא מיטיב להלך בין המאמינים, גם אם הר הכזבים הזה מוליד בכל פעם עכבר חדש. למשל, כי לפי ראאד סלאח, אברהם הוא בכלל דמות איסלאמית שבנתה את מסגד אל-אקצה לפני 4,000 שנה; או שלפי ערפאת חג'אזי מהתנועה האיסלאמית הדרומית, עד היום לא נמצא ולו שריד ארכיאולוגי אחד לבית המקדש. הנהגה זו היא מנותני הטון והגיבוי המרכזיים להרס העתיקות הוונדלי ולחפירות הנרחבות שעשה הווקף במקום. בדיוק כפי שהיא בדרך כלל הראשונה המבשרת לעולם על "מעלליה הארכיאולוגיים" של ישראל ובעיקר על "כוונותיה הנסתרות" בהר ובירושלים, תוך שלרוב אינה שוכחת לצרף ל"דבר הגילוי" גם איום מפורש, למשל באינתיפאדה נוספת, אם לא נחדול מ"מעשינו הנלוזים". לעתים, כידוע, טורחת ההנהגה לספח לאיום עידוד לפרעות, כפי שאירע באוקטובר 2000.
דומה כי מעולם לא ידעה קינתו של הנביא ישעיהו על ירושלים ומושליה חיוניות ורלוונטיות כה רבות. כך, התמסרותן של הממשלות האחרונות לסינדרום "שריפת המועדון" המאפיוזי מבית המדרש האיסלאמי בכל הנוגע למימוש ריבונותנו על הר הבית, משתלבת היטב בעצימת העיניים נוכח מעשי הבנייה וההרס של הווקף בהר. קצת קשה לראות איך הנוהג של "הר הבית בידינו... הרועדות והמהוססות" משנה ממתכונתו, בעיקר כשהאיום הערבי-האיסלאמי בהצתת האזור ממשיך לנסר בחלל האוויר ומקבלי ההחלטות בקרבנו אינם נגמלים ממורך הלב ופיק הברכיים שמעורר בהם המעמד.