דחייה זו מתווספת לצרות אחרות של
ארדואן:
- שואת הארמנים הרודפת את טורקיה בזירה הבינלאומית.
- הסכסוך עם קפריסין על חלוקת האי והריבונות על הים המקיף אותו.
- הסכסוך עם יוון על אותו רקע, שהחריף לאחרונה בגלל גילוי משאבי הים.
- הקרע החדש עם סוריה שמחק בן-לילה את הפיוס שקרם עור וגידים בחמש השנים האחרונות.
- הסכסוך עם עירק על מי הפרת והחידקל ועל תקיפות שמבצע צבא טורקיה על בסיסי תנועת הפ.ק.ק. בצפון עירק, שאותן רואה עירק כפגיעה בריבונותה.
- הסכסוך ההיסטורי עם אירן על הרקע העדתי בין השיעים ובין הסונים, ולאחרונה מתגלע סכסוך על הצבתו של בסיס הרדארים של נאט"ו בטורקיה שנועדו לסכל את ירי הטילים מאירן.
בנוסף, לטורקיה יש בעיות פנים כמו המרד הכורדי והניסיון לגמד את מעמדו של הפיקוד הצבאי. יתירה מזו, על ארדואן מעיבים כשלונות וטעויות בזירה הבינלאומית שהוא אחראי להם:
- הוא תמך באירן בנושא הגרעין, מה שקומם נגדו את נאט"ו ואת הממשל האמריקני, ואז הוא נסוג מתמיכתו.
- בתחילת ההתקוממות בלוב הוא תמך בקדאפי, ולאחר מכן טען כי לא הובן כהלכה.
- בבחריין תמך בתנועת המחאה השיעית וכינה את דיכויה "כרבלא שנייה", אך שב וטען כי לא הובן כראוי.
- הוא נכשל בצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי, וכעת הוא נוקט צעד נקמני בפנותו למזרח כדי ליצור רושם שיש לו שם חלופה לאירופה.
נוכח כל אלה, ניתן להסיק כי דרכו של ארדואן להפוך מנהיג מושיע של העולם הערבי אינה סוגה בשושנים, וכי אחרי שנדמה כי דרך כוכבו, תבוא דעיכה שתחזירו לממדיו הצנועים.
ההיסטוריה החדשה של המזה"ת מלמדת כי מדינות ערב הכשילו את ניסיונותיהם של כל מנהיגי ערב להשליט את עצמם על מדינות האזור ולנהל את ענייניהן בשם האיחוד הערבי והאיסלאם. נסיונו של ארדואן לא יהיה שונה מנסיונות קודמיו, במיוחד בהתחשב בכך שאינו ממוצא ערבי.
העידן של אזורי ההשפעה של מדינות חזקות, הקולוניאליזם והאימפריאליזם - חלף. כיום קיימות 194 מדינות ריבונות החברות באו"ם, הן מוכנות לשתף פעולה זו עם זו על בסיס שוויוני, ואינן זקוקות להנהגה חיצונית המכתיבה את צעדיהן. הוכחה לכך היא הביקורת שנמתחה על ארדואן בביקורו במצרים לא רק מצד האחים המוסלמים, אלא גם מצד הסעודים שגינו את שאיפותיו להשליט את עצמו על אחרים ולמכור להם חלומות על-מנת להשיג, כלשונם, מטרות דמגוגיות.
עורך העיתון "אלשרק אלאוסט" הסעודי טארק אלחמיד כותב: "האחים המוסלמים והסלפים תקפו את ארדואן בטרם עזב את מצרים, כי בשבילם הוא חילוני מדי, והם דוחים את נאומו במרכז הליגה הערבית שבו אמר: 'האין פירושה של החילוניות התנגדות לדת, ועל מחברי החוקה החדשה במצרים לקבוע כי המדינה תעמוד במרחק שווה מכל הדתות, וכי לכל אזרח מובטח חופש הדת'".
באשר לעתיד היחסים בין טורקיה ובין ישראל, למרות שארדואן לא יהיה המנהיג המוביל במזרח התיכון, האינטרס של ישראל מחייב לשקם את היחסים, כי יש להתייחס לטורקיה המעצמה ולא רק לראש ממשלתה. לפיוס, דורש ארדואן מישראל תשלום פיצויים והתנצלות כמזור לגאוותו הפצועה בעקבות הרג תשעה מאזרחיו על סיפון המאוי מרמרה. כמו-כן דרש כי ישראל תסיר את המצור מעל עזה. הדרישה האחרונה אינה עוד רלוונטית לאור דוח פאלמר מטעם האו"ם, שקבע כי המצור שמטילה ישראל על עזה תואם את המשפט הבינלאומי. באשר לשתי הדרישות האחרות, טוב תעשה ישראל אם תיענה להן, ותפתח בכך את הדרך לשיתוף הפעולה בין שתי המדינות, התואם את האינטרסים של שתי המדינות.
גם בעולם הערבי יש מי שמאמין כי שיקום היחסים הוא מובטח. הסופר המצרי מאמון פינדי כותב: "הרעש התקשורתי של ארדואן נגד ישראל אינו יכול לפגוע בשיתוף הפעולה האסטרטגי בין טורקיה לישראל, ובין שתיהן לברית נאט"ו וארה"ב".