סיפור חנוכה זה לא קרה בזמן האימפריה ההלניסטית כשבית המקדש הקדוש בירושלים חולל. סיפור חנוכה זה התרחש בשנים האחרונות, כאשר, שוב, עריץ אכזרי, אכזרי יותר מאנטיוכוס הסורי, הכריז של מלחמה נגד האנושות ובני האדם, ואיים לחסל אותם ואת אור הנצח שלהם.
הסיפור מתרחש במהלך מלחמת העולם השנייה במחנה עבודה נאצי אומלל בהונגריה, מקום שאינו מתאים למגורי בני אדם; מקום של האימה. מחנה עבודה בכפייה בו יהודים רבים התכנסו לחכות לגורלם הלא ידוע.
בקרב היהודים הרבים שנאספו שם היה איש אחד אמיץ בשם חיים קירש. חיים קירש היה רב עם יחס מכובד. הוא תמיד הצליח לתת תקווה ונחמה לאחיו ואחיותיו המיואשים.
מאז ימי הקיץ המוקדמים כשניכנס למחנה, רב קירש חסך שמן מארוחותיו. כשחג החנוכה הגיע היה לו מספיק שמן כדי להכין ולאלתר חנוכית חנוכה. הוא הצליח להשיג תפוח אדמה, לגלף אותו, ומילא אותו בשמן ששמר. לאחר מכן הוא חתך חתיכה קטנה מחולצתו, שנעשה הפתיל וכך הוא היה מוכן לברך את הנר הראשון של חנוכה. בחשכת השקט של ערב חנוכה, המילים הראשונות של הרב נשמעו כאילו באו ממקום מרוחק, כמו קול ממרחקים, מגן עדן.
אחי ואחיותי היקרים, הוא לחש, הלילה הוא ליל חנוכה, חג האורות, פסטיבל המביא מסר של תקווה לכל המודכאים. ולאחר מכן הוא המשיך לדקלם את שלוש הברכות מעל האור הראשון של חנוכה. ללא דמעות בעיניו, מלא תקווה ואומץ, שבאו מעומק לבו, הוא המשיך בעוד הלהבה הקטנה הפיצה אור מועט בצריף והאירה את פניהם העצובות של המתאספים.
אחי ואחיותי, הלילה, הוא לא הזמן לייאוש. הסתכלו על הלהבה הקטנה ונסו להבין מה היא מסמלת. כשהכהן הגדול עמד להדליק את מנורת החנוכה בבית המקדש, בירושלים, אלוהים נתן לו הבטחה. אף כי, מפעם לפעם, כשעם ישראל מתרחק מאלוקים, מנורת בית המקדש עשויה להכבה; אך תמיד יהיה אור שישרה. אור משרה זה יביא תקוה לילדיו בשעות החשיכה. אור זה הוא אור חנוכה.
שוב, עריץ אכזרי, מחמוד אחמדינד'אד נשיא אירן, שעשוי להיות יותר אכזרי מהיטלר, הכריז מלחמה נגד העם היהודי ומאיים לחסל את האור הנצחי של הריבונות היהודית השלישית. הבה לא נתייאש, אלא בואו נתפלל עבור חוכמה שתאיר את בית ישראל.
בואו נתפלל לאחדות ואהבה בבית ישראל, כך שאלוקים יגשים את הבטחת האמנה לאומתו ואומות העולם יעריצו את ישראל וילכו בעקבות האור שלה, ומלכים בעקבות הבהירות של תהילתה.
חג שמח עם ישראל. חזק את האור העמום של העולם.