על אָמָּנוּת, אֻמָּנוּת וספסרי האמונה

האָמָּן הוא מי שיוצר יצירות אמנות, והוא המגלם את הפוטנציאל הגלום באדם לראות ולהרגיש, לחוות הוויה וליצור מציאות. האָמָּן הוא האדם שרוח היצירה עוברת דרכו, הוא מחובר למקור היצירה וממנה הוא מעביר את אמנותו אל החומר, אל הרוח, אל מה ומי שביניהם ואל החיבור שלהם. האָמָּן הוא משחרר האנרגיה הגדול של רוח היצירה והוא משחרר את האדם מקטנותו באמצעות גירוי החושים, הרגשות, המחשבות. לעיתים עושה האמן שימוש בחיבוק, ולעיתים בהתרסה, יש ואמנותו תתמיר את האדם ויש שהיא תגרום לו לראות נכוחה את קטנותו, אך אמנות היא לעולם פריצת מסגרות שנועדה לשחרר את האדם מכבלי המוסכמות ומהוויית ההווה והעבר. שחרור האדם, הוא מעברו מקטנותו האגואיסטית אל מה שמעבר לו, והדרך לשם היא דרך החופש. האָמָּן הוא המופקד על יצירת תודעת השיחרור אל החופש, אך הצרכן של האָמָּן מבקש לרכוש חופש באמצעות יצירה. לאחר שהאָמָּן יסיים את תפקידו, יפגוש המבקש לממש את החופש - את מי שמופקד על גביית מחירו: האוּמָּן.

בעוד שהאָמָּן הוא בעל היצירה, האוּמָּן הוא בעל המלאכה. האוּמָּן הוא המקצוען שפרנסתו תלויה בביקוש למומחיותו. האוּמָּן הוא בעל מקצוע, אשר התמקצע ביכולות הביצוע, והוא הגובה מאת הלקוח את שכר עבודתו, מחיר היצירה, מחיר החופש. פרנסתו של האוּמָּן אינה בנויה על היצר והיצירה, כי אם על ייצור (ייצור פריט, מוצר, סדרת מוצרים, ייצור פרטני וייצור המוני – פשוט ייצור). את מוצרי האוּמָּן רוכשים מי שיש להם צורך במוצריו, ועל כן האוּמָּן נתון לחסדי השוק, ולכללי הביקוש וההיצע. שלא כמו האָמָּן שאינו מגלה עניין ברווחיות יצירתו, האוּמָּן עוסק בייצור משום שהוא מתפרנס ממכירת תוצריו, ומגביית עלויות מוצריו תמורת רווח. בעוד שהלקוח של האָמָּן מבקש לעצמו יצירה, הלקוח של האוּמָּן מבקש לעצמו מוצר תמורת מחיר על-פי כללי השוק הרלוונטיים למוצר. זהו תמחור החופש. מחיר החופש המשולם במטבע השעבוד, ובדרך אל החופש ישנם ספסרי חופש, סוכני נסיעות, מנפיקי אשרות ותעודות מעבר, סוחרי מטבע, מלונאים, חברות תעופה ותיירות, מדריכים, מלווים, חברות תחבורה.

אמונה אינה תחושה אלא רגש. אמונה היא רגש פנימי בלתי מוסבר, המהווה את מכלול הרגשות שהאדם המאמין אינו יודע להוכיחם באופן רציונאלי בדרך אמפירית. מבחינה זו, דומה האמונה לרגש היצירה של האָמָּן, וכל עוד היא אינה נכלאת בידי האוּמָּן ומוכפפת לכללי שוק ההיצע והביקוש, היא אכן בגדר יצירה, מעצם היותה בלתי תלויה בחומר, בלתי ממוסחרת, וכל עוד אין מעורבים בה יצרים (כדוגמת רווחיות). אמונה היא התגלמות הרוחניות של האָמָּנות, וכל עוד היא אינה מתועלת, ממוסדת, מאורגנת, מתומחרת – היא אכן מהווה פריצה של האדם אל מעבר לחושים, למוחשיות, לחישובים ולמחשבות. היא החיבור של האדם אל מה שנעלה ונשגב ממנו ואין ביכולתו להוכיח (ועל כן, אין ביכולתו למסחר ולמכור). אמונה היוצאת מתחום החופש והיצירה של האָמָּן, והופכת לחווית חושים מאורגנת, מוסדרת, מולבשת בבגדים מסויימים המזהים (ומבדלים) את מאמיניה מציבור אחר, אינה אמונה. היא הפכה לדת. ועל-אף שדת מכילה אמונה (של מישהו, מתישהו, איפשהו, איכשהו...), כל שנותר ממנה הוא מערכת של כללים, ציוויים, מצוות, הלכות, משנות ומשניות, סדרים וסידורים, היא הפכה מאָמָּנות ל-אוּמָּנות.

דומני שהיה זה ניטשה שטען שאמונה אינה הוכחה לדבר. להוכחת הטיעון, נשלחו הספקנים לבקר בבית משוגעים על-מנת להיווכח שאמונה כשלעצמה (גם כזו הנעשית בלהט רב ובתואנות, ומגובה בטענות וטיעונים), אין בה כדי להצביע על כשירות הטוען וצדקת האמונה. הצורך העצום של בני האדם בחיבור לאנרגיית המקור, ליצירה, מתמסחר על-ידי ספסרי האמונה והופך את הצורך ביצירה של האָמָּן למוצר של האוּמָּן. כי במקום שישנו צורך, ישנו ביקוש. ולפיכך, מתעורר שוק של היצע, של ספקים, של מתווכים, של סוחרים, של מממנים וגובי ריביות, של סוכני ביטוח ושינוע, של מוכרי זיכיונות ורישיונות, של בעלי מכרות ומפעלים, של חותמים, חתמים ומורשי חתימה, של מכשירי-כשרות, של טורפי טרף, של מוכרי טרפה, וגם, ובעיקר - של ספסרים.

ספסרי האמונה מוכרים את תוצרתם למי שמוצריהם נחוצים להם - לחסרי האמונה. וממש כשם שהרעבים ללחם יחזרו אחרי האופה, והעניים יחזרו אחרי הבנקאי, כך מורעבי האמונה יחזרו אחרי ספסרי האמונה. זוהי בדיוק סיבת הגיחוך, העולה על פני הציבור בראותו פושע (המאמץ את האמונה) בעת שהוא עתיד לשלם את חובו לחברה. הגיחוך הוא משום השקיפות של האיוולת הזו של אימוץ האמונה לאחר ביצוע הפשע. אך הגיחוך אינו ראוי משום שזהו טבעה של אמונה – היא סחורה הנחוצה לחלשי אמונה, והיא אלטרנטיבה המציעה עוצמה חיצונית למי שעוצמתו הפנימית הוכרעה (עבריין הנותן את הדין הוא אדם שעוצמת יצירתיותו עמדה למבחן וכשלה). וכמו בכל מוצר, גם במוצרי האמונה. המחיר מאמיר ככל שעולה הצורך, גובר הביקוש, ובאופן מיוחד ככל שיורד ההיצע. ועל כן, כמו במגזר הבנקאות והמימון של שוק הכספים והאשראי, גם שוק הרווחיות של מוצרי האמונה תלוי בעוצמתם של "נגידי הבנקים המרכזיים של האמונה", וגם בציבור המשווע לתזרים אמונה קבוע ובעל ערך. לאמונה אם כן יש ערך עבור האדם, וספסרי האמונה יהיו שם על-מנת לגבות את המחיר.

התודעה החברתית היא תחילתו של תהליך תחיית האָמָּן שבאדם, והיא עוברת דרך הקצה הקשה התפכחות משיאו של עידן המסחור בידי האוּמָּנים וספסרי האמונה. התודעה החברתית היא תחילתו של עידן של חיבורים בין בני האדם שהיו שבויים בידי ספסרי אמונה, ומתחילים להתפכח מהאשליה שספסרי האמונה מוכרים. ספסרי האמונה נלחמים על אמון המאמינים, על גיוס מאמינים, ובעיקר על שלילת האמונה העצמאית, החופשית, ושלילת האמונה של ספסרי אמונה אחרים. זהו קרב המקביל לקרב של הקפיטליזם הכלכלי. התודעה החברתית היא תחילתו של עידן שבו בני האדם מזהים את הדומה ביניהם למרות ספסרי האמונה ולא בזכותם. התודעה החברתית תסיים את עידן הבדלנות. אך, ממש כמו כל תהליך בריאה מחדש, התודעה החברתית תיצור כאוס של קריסת מערכות הספסרות באשר הן, גם במישור הרוח והאמונה, וגם המישור החומר והכלכלה, והמדורות החברתיות ברחבי העולם תידלקנה בנפרד, אך תתאחדנה לבסוף. זהו קץ הספסרות ושובו של האָמָּן.