בסוף השבוע שעבר (24.12.2011) הכריזה אירן על תמרון צבאי נרחב בן כעשרה ימים בשם "ולאית 90", במימי המפרץ הפרסי. ישנם הטוענים כי התרגיל הימי הצבאי אינו סתמי וכי הוא בא לאותת למערב על עוצמתה הצבאית ומוכנותה של אירן לכל מתקפה שתנחת עליה. זאת ועוד, מעטים יודעים כי לאירן הגבול הארוך ביותר מבין המדינות השוכנות לאורכו של המפרץ הפרסי והוא עומד על למעלה מ 1400 ק"מ, ומעטים עוד יותר מכירים את ההיסטוריה של השאיפה להגמוניה אירנית באזור המפרץ הפרסי לרבות שליטה על איי התנב (Tunb) הגדול והקטן ואבו-מוסא (Abu-Musa) אשר מהווים נקודת שליטה אסטרטגית על מיצרי הורמוז, ומכאן כמובן ובאופן טבעי על הגישה הימית של מיכליות ייצוא הנפט לרחבי העולם כולו.
אם כך, כבר בראשית ההיסטוריה הקדומה של אירן נראה כי שליטיה הקדמונים (הפרה-אסלמיים), שמרו על ערי החוף של המפרץ הפרסי והפכו אותן למקום חשוב במדיניותם האזורית והפנימית. על-פי עדותו של הרודוטוס עולה כי הנתיב הימי בין המפרץ הפרסי להודו היה חשוב לאירנים עד מאד ולפיכך שיגרו לא פעם משלחות מחקר בכדי לנסות ולגלות היכן בדיוק נשפך נהר האינדוס לים.
המלך הסאסאני, ארדשיר (שלט 240-211 לסה"נ), כבש את חופי המפרץ הפרסי מידי הערבים והכניסם לריבונות אירן. כיבושו הבולט של ארדשיר היה זה של בחריין בשנת 224 לסה"נ שבה השאיר את בנו שאהפור ה-I (שלט 272-241 לסה"נ) כמושל המקום.
ההגמוניה האירנית במזרח התיכון במהלך השושלת ההכמנית הפכה את המפרץ הפרסי ל-Mare Nostrum" " (הים שלנו) של אירן. היריבות בין ערביי המפרץ לשליטיה של אירן הייתה בשיאה במהלך המאה הרביעית לספירה. במאה זו ניסו ערביי המפרץ (בייחוד בבחריין וקאטף) לפשוט על חופיו האירניים של המפרץ, אך שאהפור ה- II (שלט 379-309 לסה"נ), מנע זאת מהם כשעמד בראש צי אירני והצליח להביסם. מאז נפילת הסאסאנים וכיבוש אירן בידי צבאות ערב (639-637 לסה"נ), הייתה אירן לחלק מהאימפריה הערבית המוסלמית (950-745 לסה"נ), ואחר כך הסַלְג'וּקִית (1051-976 לסה"נ), המוֹנְגוֹלִית (1392-1219 לסה"נ) והטַיְימוּרִית (1447-1387 לסה"נ).
בראשית המאה ה-16 שאה אסמאעיל ה-I (שלט 1524-1499 לסה"נ), מייסד השושלת הצפווית, מאחדה של אירן ומאמץ השיעה כדתה הרשמית של אירן, שיגר משלחות למפרץ הפרסי כדי להמיר את דתם של היושבים בו, ולהחזיר את המפרץ הפרסי תחת ריבונותה של אירן.
בהמשך, ותחת שלטונו של שאה עבאס הגדול, (שלט 1587- 1629 לסה"נ) הושבו מרבית השטחים שנכבשו על-ידי העות'מאנים, והישגים אלו עוגנו ביניהם בהסכם בשנת 1618. הסכם זה אפשר לשאה עבאס להשיב את מצרי הורמוז לריבונות אירן ובסיוע הצי הבריטי הוא אף הצליח לסלק את הפורטוגזים ממימי המפרץ הפרסי וממצרי הורמוז, ובכך לקבוע מחדש את אחיזתה של אירן במפרץ הפרסי.
ברם, אחיזתה של אירן לא נמשכה לאורך זמן, וכבר ב-1722 נכנע שאה סולטאן חוסין (שלט 1722-1694 לסה"נ) לכוחות האפגניים מקנדהאר, לרוסים ולעות'מאנים. הפולשים והכובשים האפגניים פילסו דרכם אל תוך אירן דרך מחוז פארס (המחוז הדרומי של אירן), כבשו את שיראז ואיימו לתקוף את בנדר עבאס. מתקפה זו סוכלה עקב הימצאותם של כוחות אירופים בעלי אינטרסים כלכליים בנמל. בימי שלטונו של הצאר פטר הגדול (שלט 1725-1694 לסה"נ), פלשו הרוסים אל מחוזות אירניים בצפון ואל נמלי הים הכספי כדי להשיג גישה למאגרי המים החמים, ולהרחיב את שלוחותיה המסחריות של רוסיה לעבר החופים המערביים של הים הכספי. מיד לאחר פלישת הרוסים פלשו העות'מאנים אל המחוזות שבמערב אירן ובצפון מערבה.
בשנת 1736 עלה נאדר שאה אפשאר לכס המלוכה באירן. עם עלייתו פעל לסלק את העות'מאנים, הרוסים והאפגאנים מהמחוזות האירניים ובנה מערכת של שליטה לאורך חופו של המפרץ הפרסי. נאדר שאה ראה את הקמתו של צי אירני כצורך חיוני. הוא חיזק את כוח הצי של אירן במימי הים הכספי כדי לפקח על שודדי הים התורכמנים והפך את בושהר למפקדה שהייתה אחראית על כשלושים כלי שיט שנבנו באירופה. כמו-כן, תכנן נאדר שאה לבנות מספנה לחופו של המפרץ הפרסי, כדי שתשמש כתחנת מעבר לעצים המגיעים ממחוז מאזנדראן בצפון בדרכם לשווקים במזרח, אך תוכניתו זו לא יצאה אל הפועל בגלל רציחתו בשנת 1747.
היחלשות מעמדה של אירן מול עליית השפעתה של בריטניה
לאחר התנקשות בחייו של נאדר שאה הידרדרה אירן לחוסר ודאות פוליטית פנימית. חוסר ודאות זו השפיעה לרעה גם על מעמדה של אירן במפרץ הפרסי, מעמד שנחלש אף יותר עם חדירתה של בריטניה לאזור. בימי שלטונו של כרים ח'אן זנד (שלט 1779-1750) זכו הבריטים לזיכיונות כלכליים ופוליטיים באירן שניכרו בקבלת מונופול על סחר מוצרי צמר בערי החוף של המפרץ הפרסי וקבלת פריבילגיות מסחריות וכלכליות בבושהר.
בימי שלטון בית קאג'אר (1925-1796 לסה"נ) הלך והתחזק כוחה של בריטניה במפרץ הפרסי, ובו בזמן כוחם של השליטים הקאג'ארים (1925-1796) הלך ונחלש. מהמאה ה-19 ועד לפינוי הבריטי את המפרץ הפרסי (1971-1968) הייתה מרביתו נתונה לשליטת בריטניה. למעשה בריטניה הייתה לכוח הימי היחיד במפרץ הפרסי, ומכאן ששימשה כשוטרת האזורית. בין משימותיה הרבות היו מאבק בהברחות נשק ועבדים מאפריקה, ומלחמה כנגד הפיראטים ב-1809 וב-1816 בראס אל-ח'ימה, אותה הפכה מאוחר יותר יחד עם האי קשם (Qishm) למחנות הקבע שלה במפרץ הפרסי.
רזא שאה (שלט 1241-1925) וגם בנו (שלט 1979-1941), שראו עצמם כמחיי הזהות האירנית הפרה-איסלאמית ומחדשי ימי תפארתן של האימפריות הפרסיות הגדולות, שמו לנגד עיניהם את מטרותיהם של שליטים רבים שמשלו לפניהם - שאיפה וחתירה לחיזוק נוכחותה של אירן במפרץ הפרסי. זאת עשו על-ידי הכפפת השבטים (קשקא'אי ובח'תיארי) בדרומה של אירן למרות השלטון המרכזי, ובשלב מאוחר יותר על-ידי בניית צבא חזק ובדגש על פיתוח חילות הים והאוויר.
עם כינון הרפובליקה האיסלאמית ובראשית שנות השמונים שקעה אירן במלחמתה עם עירק, דבר שהביא עמו להזנחת סוגיית המפרץ הפרסי. עם סיומה של המלחמה שבה אירן לשאוף לסירוגין להגמוניה אזורית ולחידוש אחיזתה במפרץ הפרסי. לאורך עשרים השנה האחרונות המשיכה אירן בחיזוק יכולותיה הצבאיות (רכישת מטוסים, ספינות, צוללות ועוד) מתוך הכרה כי שליטה אסטרטגית על המפרץ הפרסי בכלל ועל שלושת האיים ומיצרי הורמוז בפרט תהפוך אותה לשחקן חזק ודומיננטי אותו יש לקחת בחשבון כמעט בכל סוגיה הן אזורית והן עולמית.