וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ [בראשית מ"ו, ב'-ד'].
לבו של יעקב כמעט מת בקרבו כאשר בישרו אותו בניו ששבו ממצרים "...עוֹד יוֹסֵף חַי" [בראשית מ"ה, כ"ו]. הוא לא האמין להם, איך יכול היה, ואף על-פי כן כתוב "...וַיָּפָג לִבּוֹ", על-פי פירושו של אבן עזרא "שעמד ליבו ודמם". אם לא האמין, למה דמם, אלא שהאמין ולא האמין, האמין בבל ייאמן. רק אחרי שבניו מוכיחים לו באותות ובמופתים כי בישרוהו בשורת-אמת, נאמר: "
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" [שם כ"ז]. הוא קם כביכול לתחייה ומיד חזר כהד על דברי האחים: "עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי", אלא שהם אמרו, מוצפי אשמה עדיין, 'יוסף' ולא אמרו
"בנך" והוא, שאהבתו לבנו לא מתה בקרבו ולו ליום, אמר 'יוסף' ואמר
"בני", ובהשפעת ההלם של המיתה שכמעט באה עליו אמר "אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" [שם כ"ח].
עוצמת המשאלה האחרונה הזאת הייתה עזה כמוות ועל כן מילאה אותו פחד ויראה. כפליים פחד - אחת, שמא לא יחיה עד שיגיע מצרימה, ועל הרהור הלב החרד הזה אמר לו האלוהים בחלום הלילה, "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה", לא רק שכוחותיך יעמדו לך לצאת אלא לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם; ושתיים - פחד עוד, כי לא יהיה לו כוח לשוב, כי יילכד בנכר, כי ייעקרו הוא ובניו עולמית ממולדתו, ועל הרהור הלב החרד הזה אמר לו האלוהים באותו חלום "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". המסע לא יהיה קצר.
אדם שאמר "בְּטֶרֶם אָמוּת", היה בגיל ובמודעות לגיל, בו יודעים כי נסיעה ארוכה בארץ רחוקה וזרה משמעה גם שהייה ארוכה. גם מזאת פחד. על כך הרגיעו האלוהים: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", ישגיח עליך, ידאג למחסורך ולכל צרכיך, ברוח הדברים שאמר יוסף עצמו כשציווה להביא אליו את בנימין אחיו: "הוֹרִדֻהוּ אֵלָי
וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו", כלומר "שישמור אותו
ויטיב לו" כדברי הרמב"ן בפירושו למקרא, וכדברי תרגום יונתן: "וַאֲשַׁוֵי עֵינוֹי לְטַבְתָא עֲלוֹי", אשים עיני עליו
לטובה. גם הרמב"ן וגם תרגום יונתן מבססים פירושם על הפסוק בירמיה "וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם
לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים" [ירמיהו כ"ד, ו'] שבנוסף לתובנה כי שימת עין היא השגחה ודאגה לטוב ולביטחון האישי כאילו "עֵינֶיךָ" משמעו "ענייניך", יש בו בנוסף ובמודגש הבטחה של "וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים", ההולמת באורח מפליא את הצורך הנפשי העמוק של יעקב להתנחם בהבטחת השיבה הזאת בטרם ירד מצרימה.
נשיקה בת שתי שפתיים
לכאורה לא היה כל צורך להוציא את הדברים האלה מפשוטם. אבל הדרש צמא לפשט והוא מלא ממנו כדיו ושותה מהם לרוויה. הרב סעדיה גאון רואה בהבטחה "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" מעין הודעה כי יעקב עתיד למות במצרים ונחמה שיוסף, הבן האהוב, "יעצים עיניך", ינעל את עפעפי אביו על עיניו. רבנו דוד קמחי, הרד"ק, יודע לומר אפילו היאך יעצים יוסף את עיני אביו המת ומוצא התיאור בפסוק המאוחר יותר מפסוקנו: "וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ" [בראשית נ', א']. יוסף מעצים עיני אביו בנשיקה. הוא נופל על פני אביו במעמד כל אחיו ככתוב "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" [בראשית מ"ט, ל"ג]. איש אינו רואה את עצימת העיניים שכולה בין הבן לבין אביו. אין בה שמץ של פומביות טקסית. כולה שיח אישי של מחילה אחרונה הדדית, על הכתונת, על השנים הארוכות בהן לא מצא מי שרק הכיסא גדל ממנו במצרים הזדמנות נאותה להגיע אל אביו בכנען הסמוכה להודיעו כי הוא חי, וידוי של אהבה גדולה שהביאה לעולם נשיקה ששפתה האחת היא תמיד ייסורי היגון ושפתה השנייה כוויית נצח האהבה.
ההלכה המאוחרת מן המקרא, לומדת את המנהג של העצמת עיני המת על-ידי בנו שהיה לדין, מן הפסוק הזה שלנו. הזוהר, גם הוא על בסיס הפסוק הזה, שואל מדוע מעצימים פני המת ואומר בין היתר, כי העולם הזה משתקף בעיניו של אדם ואל לו לעולם החי להשתקף בעיניו של האדם המת (על-פי הזוהר לפרשת שלח לך). הבן האהוב מכל הבנים, שבשורת מותו סתמה מאור עיניו של אביו סתימת שווא נוראה, סותם אותן עתה בשעת הפרידה המשלימה הגדולה. אך החיים אינם ננעלים. הקנאה שנעצה עיני פתן ירוקות ביוסף הצעיר לא מתה עם מותו של יעקב, והאיש, אדוני הארץ, סותם עיני אביו בסתר הנשיקה הגלויה, שמא יירדף שוב כמתנשא. איזו אירוניה...
מה ישיבו הדורשים דרשות למי שישאל מדוע לדידם יזכיר האלוהים ליעקב הירא לרדת מצרימה את מותו שם. אולי ישיב להם מי שישיב, כי ההבטחה כי יוסף יהיה האיש שיעצים עיני אביו יעקב גדולה מן ההבטחה כי ידאג למילוי צרכיו. בעיני יוסף, יאמרו הדרשנים, יעקב לא מת. אין נושקים את המת. האהבה שומרת על חייו של הנפטר בליבו של הנשאר. הוא אינו נושק את זכרו. הוא אינו נושק
אותו. "וַיִּשַּׁק
לוֹ", אליו. אל דיוקן רוחו. יעקב ירא פן לא יראה את יוסף בטרם ימות. האלוהים בחלומו מבטיח לו כי יראנו ובעיני הבן המעצים עיני האב, הוא לא ימות לעולם. הרבה פשט לן במדרש הזה.