אף פעם לא התגעגעתי לבוטות של טומי לפיד, במיוחד לא לבוטות האנטי-דתית שלו, וגם כיום היא אינה חסרה לי כהוא זה. אלא שיש במקומותינו מי שדואג לפצל ולפלג את הציבור על כל עניין וכל נושא, והתחושה לאחרונה היא שלא מדובר במקרה או בהצטברות מקרית, אלא ביד מכוונת.
אריה אפלטוני (
מעריב-דעות, 25.12.11) מכנה זאת "השיטפון החרדי שסוחף את המדינה"; לא דובים ולא יער. הויכוח בשאלת אופיה של מדינת ישראל ומקומן של הדת, המסורת, התרבות והאתוס היהודי בה ובהתנהלותה בחיי יום-יום קדם למדינה, והוא הולך ונמשך מאותם ימים ועד ימינו אלה. אפלטוני טועה כרבים אחרים כשאינו לוקח בחשבון שרוב הציבור הישראלי אינו חילוני "להכעיס", וספק אם הוא לגמרי חילוני. רמות הזיקה למסורת ולדת שונות בקרב חוגים שונים ומתפרסות על פני ספקטרום זיקות רחב מאוד.
שעה שספקטרום הזיקות בישוב לא השתנה ביסודו כבר מאה שנים ויותר, השינויים הדמוגרפיים בישראל מצביעים על מתאם גבוה מאוד בין שיעור הריבוי הטבעי במגזרים שונים של האוכלוסיה לבין הזיקה הדתית שלה. התפתחות זו יוצרת מאזן דעות חדש בישראל וגורמת לכאורה לשינוי בסטטוס קוו "הישן" של החיים בצוותא בין פלגים חרדיים או דתיים לבין קצה האחר של קשת הדעות בשאלת הזיקה בין דת למדינה, להלן: הפלגים השמאלניים. בעבר היו פלגים אלה נותני הטון בחברה הישראלית גם משום שהיו בה רוב וגם משום שנחשבו, בצדק או שלא בצדק, לאליתה החברתית שלה. מציאות זו משתנה; במלחמת יום הכיפורים (1973) ניתן לכך ביטוי מוחץ בתחומי "הבנת" נושאי החוץ והביטחון של ישראל. במהפך 1977, ניתן לכך ביטוי פוליטי מוחץ בעלייתו של הימין בראשות הליכוד לשלטון בישראל, ומאז
הסכם אוסלו מתמקד הנושא בשאלת הדרכים לפתרון הסכסוך הישראלי ערבי, שבמוקדה סוגיית החלוקה מחדש של ארץ ישראל. ויכוח פוליטי זה מקבל בשנים האחרונות ציביון של "מיקוד" גיאוגרפי: מדינת ישראל מול "מדינת ת"א". לאחרונה מקבל שינוי זה תאוצה, בהשראת השינויים במאזן הדמוגרפי המשקף גם שינויים במאזן הפוליטי בשאלת ארץ ישראל. פן נוסף של שינוי זה ראינו במחאת "רוטשילד" של הקיץ האחרון, כשתחת הסיסמא "צדק חברתי" ביקשו לעצמן שכבות חברתיות חזקות יחסית חיזוק נוסף ע"ח
הדרתן של שכבות חלשות יותר ממוקד המאבק.
ניתן לצפות שהסלידה וההתנגדות בציבור הרחב לרוחות הפוסט-מודרניות המבטאות חיקוי מתוך התבטלות של התרבות הנוצרית, לצד מדיניות התכחשות ליהדות ולהיסטוריה היהודית בנימוקים שונים שמוקדם הוא "פרגמטיזם פוליטי", תגברנה. תגדל השאיפה לחדול מוויכוחי הסרק בינינו לבין עצמנו, תגדל השאיפה לחידוש האחדות לנוכח אירועי האזור והאי-יציבות העולמית ותגבר הנטיה למשוך את מדינת ישראל לעבר חיזוק הזיקה להיסטוריה, לתרבות ולמוסר היהודי, ולעבר השקפות עולם שמקורן בבית פנימה. עם שאיפות אלה, אפשר שתנסינה לרכוב, כמו בל שינוי חברתי, גם גישות קיצוניות ומניפולטיביות. מאלה אנו חייבים להזהר, ואותן יש להדיר. אולם לא מדובר כאן בגל, ואיננו נקראים למלחמת תרבות.
כשם שהדעות הקיצוניות מצד "החרדים לדת" פסולות, כך פסולות גם הדעות ההפוכות, המבקשות להחרים את כל מי שאינו כמותם בדיוק. טומי לפיד ומשנתו אינם משקפים את הגישה הנכונה לטיפול בהתפתחות זו. כשם שהדרת נשים אינה באה בחשבון לא מטעם הצדק ולא מטעם הפרקטיקה החברתית-לאומית, כך הדרת כל מי שאינו "חילוני מוצהר" או "שמאל מתקדם" אינה באה בחשבון.
על הגישה הנכונה עמד כבר בן-גוריון, שביקש לייצב סטטוס-קוו מוסכם וממנו להמשיך ולהתפתח זה לצד זה על בסיס של הדברות. בשאלות של אמונה ואידיאה, אלימות מילולית, שיסוי מניפולטיבי, התעלמות מהמציאות והפיכתה לשחורה משחור, אנטגוניזם רפלקסיבי, והעדפה שיטתית של המפריד על המשותף - הן "גישות אחיתופל", המשקפות התנשאות, חוסר סבלנות וחוסר סובלנות שאינם מובילים לתוצאה חיובית אלא להחרפת הקיטוב והניגודים. יש חוגים המבקשים למנף קיטוב זה למטרות זרות, דומני שאף אחד מהם לא באמת מבקש את טובתה של ישראל.
מאידך-גיסא, ההפגנה האחרונה (27.12.11) בבית שמש, מצביעה על הכיוון הנכון: איחוד מירב הכוחות סביב תהליך של הדברות מתוך כבוד הדדי למציאת פשרות מעשיות דינמיות, לפי צרכי השעה. אולם הפגנות הן דרך להבעת מחאה, אבל אינן דרך להדברות. אין טעם להרבות בהן משום שמהן לא תנבע הבנה משופרת והסכמה על דרך. הדרכים הקיצוניות עשויות לספק הישגים קצרי מועד ולמראית עין; בדמוקרטיה פורמלית, זו חרב פיפיות.