שלמה פוקס הוא מקרה קלאסי של "דין פרוטה כדין מאה", והתנהגותו מחייבת יד תקיפה של אכיפת החוק הציבורי. החוק הציבורי הכפוף למדינה שבה הוא חי ובתוכה חיות לצידו קהילות רבות, דומות, שונות, שלכולן מכנה משותף אחד בלבד - לכולן יש את הזכות לחיות את חייהן בהתאם לדרך אמונתן, וכל עוד נשמר הקו הברור שחירותו של האחד מסתיימת במקום שבו מתחילה חירותו של האחר.
כאשר שלמה פוקס חשב לעצמו, ברגע שלפני שקם ממושבו באוטובוס וניגש אל הצעירה שהוא אינו מכיר, ביקש ממנה בדרכיו שלו לקבל עליה את אמונתו ולנהוג בעצמה בדרכו שלו, הוא לא תיאר לעצמו שדין המדינה יחול עליו לחומרא (עד כה הוא לא חל עליו אפילו לקולא).
כששלמה פוקס רואה לנגד עיניו את הצעירה לבושה מדים, הוא רואה בעיני רוחו את דמותה המשוקצת של החברה הישראלית כולה, המתמסרת, המחבקת, המאזינה לכישופי ההבל של רבניו של שלמה פוקס, המוכרים לאזרחי מדינת ישראל תועבה במסווה של אחווה, ומקבלים בתמורה לפרוטה הזעומה חסרת הערך הממשי את ההכנעה השחוקה וההסכמה שבשתיקה, להעמיד לרשות הקהילה הזו את שירותי המדינה ועוד לשלם על הזכות להעמיד לרשותם את סל שירותי המדינה.
כששלמה פוקס רואה את הצעירה הזו, הוא רואה באמת "פרוצה". הוא רואה מדינה שקופתה פרוצה. עורכי הדין של שלמה פוקס יעשו נכון אם יטענו בבית המשפט טענת הגנה של "אמת דיברתי", ויעלו אל דוכן העדים את כל רבני הציבור החרדי להעיד על אמת זו, ועדים אלה יעשו טוב אם יביאו עימם ביום הדיון את הניירת המוכיחה את הטענה הזו: את כל תלושי שכר הבטלה שה"פרוצה" מממנת לאברכיה.