הפרוטה, הפרוצה, הפיראט והפרזיט

כלל ידוע הוא כי "דין פרוטה כדין מאה", ועל כן אין לזלזל בפרוטה על שום שהיא מכילה בתוכה עולם ומלואו. או, כדברי האר"י: "האדם הוא עולם קטן, והעולם הוא אדם גדול". כששאלו את רבי ירוחם יהודה ליב פרלמן, מדוע הוא מקדיש זמן כה רב לפשר ולדון בעסקי העשירים, השיב תשובה קפיטליסטית מובהקת: "אדרבה! יש מקום לבקש רחמים (דווקא) על העשירים, שאלמלא הם - לא מתקיימים העניים. שהרי אם עשיר מצליח בנכסיו ומקים בתי חרושת או בונה וסולל - הריהו מספק פרנסה לבעלי מקצוע רבים. נמצא, אפוא, שכל נזק הנגרם לעשיר, לא רק את נפשו הוא חובל, כי אם את כל המוני האנשים התלויים בו". הדין היהודי אינו מכיר בעוול בעל ערך פחות מפרוטה, ועל כן לא ניתן לבוא בברית הנישואין בטבעת שערכה פחות מפרוטה, ולא ניתן לצדוק צדקה בערך הנמוך ממנה. וכמובן, גם איפכא מסתברא: כל עוול שערכו גדול מפרוטה - הריהו נחשב לעוול. ומתוך שכך: הגונב פרוטה דינו כגונב מאה!

שלמה פוקס הוא מקרה קלאסי של "דין פרוטה כדין מאה", והתנהגותו מחייבת יד תקיפה של אכיפת החוק הציבורי. החוק הציבורי הכפוף למדינה שבה הוא חי ובתוכה חיות לצידו קהילות רבות, דומות, שונות, שלכולן מכנה משותף אחד בלבד - לכולן יש את הזכות לחיות את חייהן בהתאם לדרך אמונתן, וכל עוד נשמר הקו הברור שחירותו של האחד מסתיימת במקום שבו מתחילה חירותו של האחר. כאשר שלמה פוקס חשב לעצמו, ברגע שלפני שקם ממושבו באוטובוס וניגש אל הצעירה שהוא אינו מכיר, ביקש ממנה בדרכיו שלו לקבל עליה את אמונתו ולנהוג בעצמה בדרכו שלו, הוא לא תיאר לעצמו שדין המדינה יחול עליו לחומרא (עד כה הוא לא חל עליו אפילו לקולא). כששלמה פוקס רואה לנגד עיניו את הצעירה לבושה מדים, הוא רואה בעיני רוחו את דמותה המשוקצת של החברה הישראלית כולה, המתמסרת, המחבקת, המאזינה לכישופי ההבל של רבניו של שלמה פוקס, המוכרים לאזרחי מדינת ישראל תועבה במסווה של אחווה, ומקבלים בתמורה לפרוטה הזעומה חסרת הערך הממשי את ההכנעה השחוקה וההסכמה שבשתיקה, להעמיד לרשות הקהילה הזו את שירותי המדינה ועוד לשלם על הזכות להעמיד לרשותם את סל שירותי המדינה. כששלמה פוקס רואה את הצעירה הזו, הוא רואה באמת "פרוצה". הוא רואה מדינה שקופתה פרוצה. עורכי הדין של שלמה פוקס יעשו נכון אם יטענו בבית המשפט טענת הגנה של "אמת דיברתי", ויעלו אל דוכן העדים את כל רבני הציבור החרדי להעיד על אמת זו, ועדים אלה יעשו טוב אם יביאו עימם ביום הדיון את הניירת המוכיחה את הטענה הזו: את כל תלושי שכר הבטלה שה"פרוצה" מממנת לאברכיה.

הפיראט הוא יותר מאשר דמות עם בנדנה ורטייה של שתום-עין, המגלם יורד-ים השודד אוניות סוחר ומותיר אחריו אוניות טרופות בלב ים. הפיראט הוא יותר מאשר שודד ובוזז, אורב בחשכה לאנשי-עמל ישרי-לב ותמימי-דרך, העושים לפרנסתם ימים כלילות על סיפונה של אונייה בלב ים הכלכלה העולמית. הפיראט הוא אדם מוג-לב, פחדן שפל התוקף את קורבנותיו תוך שהוא מתחזה לסוחר לגיטימי, הוא מתקרב אל אוניות קורבנותיו כאשר על התורן נישא בגאון דגל של מדינה שלערכיה הוא בז, ושאת אוצרותיה הוא חומד לעצמו. הפיראט הוא הבזוי ביותר מבין חומסי שכר העבודה של האדם העמל למחייתו, משום שהוא מותיר אחריו מלחים בים סוער, הנותרים באחד משני האופנים: או שהם נותרים בחיים והם ערום ועריה כביום היוולדם, נידונים להפליג חזרה לנקודת מוצאם בחוסר-כל ולהותיר את פיות הסמוכים על שולחנם רעבים ועלובים, או שהוא מותיר מאחוריו רק גוויות של מלחים ואת משפחותיהם המחכות להם בנמל המוצא שלהם אלמנות ויתומים. הפיראט הוא הפושע הנקלה ביותר, ודין החברה האנושית לגביו היה רק אחד - מוות.

הפרזיט הוא טפיל אשר חי בתוך או על יצור אחר הנקרא "פונדקאי", ממנו הוא מתקיים ולוקח את כל אשר נדרש לו לשם קיומו והתרבותו. הטפיל יכול להמית את הפונדקאי אם יתרבה מהר מדי או באופן המפר את האיזון המאפשר לפונדקאי להתקיים, ועל כן הפרזיט אינו ממית את הפונדקאי, אך הוא מתקיים תמיד על קו התפר הבודק את גבולות הטפילות ומעמידם למבחן. הפרזיט הוא פיראט מודרני, שאין דין החל עליו מלבד דין הביזיון העצמי, של מי שניזון כטפיל על עורקיהם של מי שמרוויחים את פרנסתם בעמל וביזע. הפרזיט הוא הפיראט החוקי, משום שהוא משתכר על חשבון שכר עמלם של אחרים מכוח הדין. את שכר הטפילות של מי שרואים בפונדקאות של החברה הישראלית מקור לא-אכזב של פרוטות, בעשרות, במאות, באלפים, ברבבות, במיליונים, במיליארדים - החברה הישראלית אינה רואה משום שהפרזיט, שלא כאחיו הלא לגיטימי הפיראטי, אינו לוקח את השלל בפעולה ארעית אחת ואלימה המותירה את הנבזז הלום-קרב. את שכר הטפילות גובה הטפיל מהחברה הישראלית הפונדקאית בדרך חוקית, בסכומים קטנים, בתשלומים קבועים, ובשטרות לא מסומנים. הכל כשר בטפילות מבחינה חוקית, וכמובן שגם מבחינת הפרשנות הדתית-הלכתית.

אך שכר הטפילות אינו כשר בדין העברי, אינו כשר בדין שבין אדם לחברו, ואינו כשר בדין שבין אדם למקום. הציווי החל על היהודי שאינו טפיל, אומר במקרא: "ששת ימים תעבוד", והוא אינו אומר "ששת ימים תעבוד על אחיך". בדין תסיים המדינה, שלחוקיה בזים הבוזזים, את דין הפרזיט. ובדין מלא תקיא מתוכה החברה הישראלית גם את דין הפיראטים, אלה המייצרים את "דין הפרזיט" במסדרונות השלטון ובחשכת הקנוניות הפוליטיות. ובדין תחיל המדינה את "דין המקום" על קשר היניקה של "דין הפרזיט" היונק מאצל צי הסוחר הישראלי כאילו היה ציצי הסוחר, החולב את לשד עצמותיה של החברה הישראלית כאילו היו שדיה של אומה אחרת. ובדין תגדע החברה הישראלית את התלות של המסחר השלטוני שבמסגרתו מחזרים המחוקקים שלנו על פתחי אדמו"רי הארץ הזו כאילו היו אדוניה. ובדין תאמר החברה הישראלית די לדין הפריצות והפרזיטיות, לפיראטיות במסדרונות השלטון, ולמתרפסי השלטון המשלמים בעד שלטונם בדיני הפריצות של הקופה הציבורית. די!