השבת אנו קוראים את פרשת "ויחי", שלמעשה מהווה הקדמה לספר שמות ולשעבוד מצרים. ביום חמישי השבוע גם נציין את צום י' בטבת, שנקבע בידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לזכר נספי השואה.
פעמים רבות אנו שומעים את הטיעון, כי מאחר שאנו עם שעבר את השואה וחש על בשרו את טיבה של אפליה, של איסור החזקת רכוש ושל נעילת שערים, הרי שאנו צריכים לגלות רגישות פי שבעתיים מאחרים. נשאלת השאלה האם טיעון זה הוא הלכתי ומחייב, או שמקורו במוסר קלוקל המנוגד לתורת ישראל ?
מחד-גיסא ניתן לטעון, כי הטיעון הזה אינו מופיע בשום מקום בהלכה במפורש, ואין אנו מוצאים עיקרון מחייב מסוג זה. מאידך, ניתן להביא שלושה סוגים של מקורות לפיהם מדובר בטיעון מוסרי מחייב, הנובע כל כולו מתוך תורת אמת. סוג אחד של מקורות הוא ההכרה האלוקית בתחושה המוסרית הטבעית. עוד לפני ההצדקות מפסוקים כאלה ומדרשות כאלה, לימדו אותנו הראשונים, כי ה"מושכל" הוא ראש וראשון לכל הראיות. הרגש המוסרי הפשוט הוא לזכור באופן מתמיד את ההשפלה ואת הדחייה שנעשו כלפינו ולא לשכוח אותם לעולם.
התורה מלאה ברעיון זה
אולם, אין לנו צורך להתבסס על תחושות מוסריות בלבד. התורה מלאה ברעיון זה. רבות מהמצוות בתורה המבוססות על זיכרון יציאת מצרים מדגישות עיקרון זה. בנוסח עשרה הדיברות שבפרשת "ואתחנן" נאמר, כי השבת היא זכר לעבדות שלנו, ובשל כך אנו מחויבים להעניק יום מנוחה לעבדינו. בפרשיית עבד עברי שבספר דברים אומרת התורה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום". באיסור אונאת הגר אומרת התורה לא פעם: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" ועוד ועוד. כדי להסיר ספק נאמר, כי כל מה שנלמד מפסוקים אלה הוא עיקרון בסיסי ולא הלכות מפורטות (למשל: ניתן לטעון כי "גר" הוא דווקא גר צדק, וכך משמע מהתרגום).
העיקרון הבסיסי של משמעות הזיכרון ההיסטורי הוא החשוב לדיון כאן. פלפולים וחילוקים אפשריים כמו בכל נושא בתורה, אולם לא ניתן להכחיש, כי פשוטו של מקרא מלמד שמי שעבר את גלות מצרים אינו יכול לעשות זאת לאחרים. במצרים לא היינו "גרי צדק מצריים" ואף לא גרים תושבים, אלא נחשבנו כאויב להם ("ונוסף גם הוא על שונאינו"), ואת אותו הדבר אסור לנו לעשות לאחרים.
לעולם לא יישכח מאתנו הסוג השלישי של המקורות, והוא מהות התורה על-פי הלל הזקן שאמר: "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך". גם כאן ניתן לחלק בין "חברך" היהודי ובין שאר בני אדם, ואף על-פי כן לא ניתן להכחיש את העובדה, שיסוד המוסר לא נולד מהטיעון הקנטיאני אלא מדברי מייסד בית הלל, והחובה שלא לעולל לאחר את אשר שנוי עליך. זו דרכה של תורה, וזו דרכם של הנאמנים לדבר ד' וההולכים בדרכי אבות. אברהם אבינו התפלל אפילו על אנשי סדום וביקש להצילם.
לא בכל דבר צריך לוותר
האם הדבר שולל מאבק לאומי כנגד מי שמבקש להכרית אותנו? האם הדבר אומר, כי בעסקים או בתחומים כלכלים אדם נדרש לוותר כדי לא לגרום צער לאחר? התשובה היא כמובן שלילית. אל לנו להעלים עין מפני הסכנות שיש במזימות של חלק מאויבינו. גם בעסקים ישנה חובה להתנהל במוסריות, אך לא להגזים אל מקומות בהם הפרט מזיק לעצמו על חשבון טובת האחר.
הדברים הכתובים לעיל אינם באים לעסוק בשאלה המעשית, אלא אך ורק בכדי לקבוע את נקודת המוצא, והיא: עם שעבר את השואה ואת כל ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות, אסור לו לעולל דברים דומים לאחרים. אסור לו להידמות בתקנות ובחוקים לתקנות ולזוועות שהופעלו כנגדו. כאשר זו נקודת המוצא התורנית, הלכתית והמוסרית ניתן להתחיל לדון גם בשאלה המעשית.