לצערי, מעטים מאוד הגיעו
לעצרת "די לשנאת אחים", רובם אם לא כולם סרוגי כיפה מאותו ציבור ואותה אג'נדה - אהבת ישראל בנשמה. חרדים וחילונים הדירו רגליהם מן האירוע. אולי בגלל הפרסום החלש שהיה, אולי בגלל המרחק (בכל זאת, ירושלים), אולי בגלל מזג האוויר.
כבוגרי החינוך הציוני-דתי, מילאנו את תפקידנו נאמנה - לנסות לחבר בין הקטבים. אם מיעקב יצאו שנים-עשר שבטים, צריך היה את הגורם שיחבר ביניהם. כיום יש כמה וכמה חלוקות: חרדים, דתיים-לאומיים, דתיים-מודרנים, מסורתיים, חילונים, ימנים-שמאלנים, קפיטליסטים-סוציאליסטים, אנשי ארץ ישראל-אנשי השלום-אנשי שלומנו.
לא חסרות מפלגות ולא חסרות מחלוקות בישראל. השאלה היא, אם הן נעשות לשם שמיים, ואם אחרי הכל אנו אוהבים אלו את אלו. התשובה עלולה להיות קשה לשמיעה. לצערי, אני לא בטוח אם היא חיובית כמו שהייתי רוצה.
כיצד הגענו עד הלום
אפשר לומר ש"הכל בגלל החרדים האלו, הם הורסים את היהדות", או "החילונים האלו הורסים את היהדות", או "התג מחיר האלו מחללים את שם ה'", או כל דבר אחר. הכל נכון, אבל לכל יש סיבה. איך הגענו לכאן, איך הגענו מכור ההיתוך של בן-גוריון לכך שיש אנשים שמאיימים לעזוב את הארץ אם לא ישלמו להם מספיק? כבר אין סיבה טובה להיות בארץ אם לא כסף? איך הגענו למצב שמישהו, משוגע ככל שיהיה, יורק על ילדה בת 8? איך הגענו למצב שתלמידי 'מרכז' שגדלו על אהבת ישראל פורצים לבסיס באישון לילה? איך הגענו לפילוג הזה?
ובכן, במקום להפנות אצבעות מאשימות אחד כלפי השני, אולי כדאי שנסתכל טוב-טוב במראה ונראה - מה אנחנו עשינו כדי לדחוף את הכדור הזה עוד קצת לעבר המדרון? אולי שפטנו מישהו במקום בו לא עמדנו? אולי התעצבנו מהר מדי? אולי התמקדנו במה שיש לנו לומר - במקום להקשיב?
זה לא רק ללמוד להקשיב, זה יותר מזה. אנחנו צריכים למצוא את דרך האמצע, את שביל הזהב - שיוביל את כולנו לעתיד טוב יותר. לא צריך את האיום החיצוני התורן - חמאס, חיזבאללה, אירן, אש"ף. זה לא חשוב. מה שחשוב זה אנחנו, כי אם אנחנו לא ביחד, מספיק טיל קטן אחד כדי לשבור את כולנו.