"שירת נשים", "
הדרת נשים", החלטת המטכ"ל לפקח על ביקור של רבנים אצל תלמידיהם בצבא, החלטה שלא להתיר יציאתם של חיילים מטקסים בהם ישנה שירת נשים. יש האומרים, כי גודש סוגיות אלה, שעלו לכותרות בזמן האחרון, הוא הוכחה לכך שישנה במדינת ישראל מלחמת תרבות.
כמדומני שהשאלה האם הנחה זו מדויקת, או שמא מדובר רק בצירוף מקרים, איננה השאלה הנכונה. הסוגייה האמיתית העומדת כרגע על הפרק היא השאלה איזו תבנית קיומית אנו מעוניינים להחיל על היחסים שלנו עם מערכות השלטון במדינת ישראל, מערכות המשפט, הצבא ואמצעי התקשורת. בדברים הבאים אני מבקש להציע את התבנית של זוגיות, ואף טוען שרוב מוחלט של הציבור בישראל מעוניין בכך, כולל מערכות השלטון והחוק, וזאת בניגוד לתחושה ההולכת ומתפשטת בציבור כאילו מדובר בתבנית של יריבות.
מהי התנהלות של יריבים? זוהי התנהלות המפתחת שפה של "אנחנו" ו"הם". המונח "הם" כולל את כל מי שמקבל החלטות שאינן נראות בעינינו, למשל: בית המשפט העליון המקדם מערכת ערכים זרה המנוגדת למה שאנו מאמינים בו. "הם" זה גם הצבא, שגם ממנו עולים קולות צורמים הרואים בנוכחות הדתית בצבא איום, וכן היותו זרוע לפינוי התיישבות - ולכן ממילא חובה להילחם נגדו. "הם" זו המשטרה, המחלקה היהודית בשב"כ וכל גורמי אכיפת החוק. "הם" זו גם התקשורת, שהיא כמובן בעלת מגמה שמאלנית ושאיננה מדווחת אלא יוצרת מציאות כפי שנוח לה וכולי.
הכל נתפש כקונספירציה
טרמינולוגיה כזו, של יריבים, משפיעה בראש ובראשונה על קריאת המציאות. ממילא כל אירוע ועמדה נקשרים זה בזה. דברים חריגים מתפרשים לפתע כעמדת הרוב. הכל מתוכנן וקונספירטיבי. מספיק שעיתונאי אחד או אפילו טוקבקיסט יכתוב דבר מה, כדי שזה יוכלל ויהפוך לכלי ניגוח. ראייה זו מאומצת בידי שני הצדדים, וקריאת המציאות אצל שניהם מחייבת להשחיר כל דבר, לא לשים לב למורכבות ולגיוון.
טרמינולוגיה של יריבים גם איננה מתירה לחצות קווים או לשתף פעולה בדברים שמסכימים בהם, וזאת בשל העובדה ששיתוף פעולה מעניק לגיטימציה ומעצים את מי שמתנגדים לו. אצל יריבים ישנו בירור מתמיד על כל אחד האם "לנו אתה אם לצרינו". מאמצים רבים מושקעים כדי לשמור על "טוהר המחנה" ובמאבק בכל מי שסוטה מהדרך, סימונו כבוגד והכרזת מלחמה נגדו.
יריבות כמובן חותרת גם להכרעה, וזאת בשל העובדה שקשה לנהל סכסוכים לאורך זמן. הכרעה, במקרה זה, פירושה ניצחונו של האחד וכשלונו של האחר. הבעיה עם ההכרעה היא, שבתוכה קיים הפוטנציאל להתפרצות הסכסוך הבא. החתירה להכרעה עלולה להתדרדר אף לאלימות, ולא פעם בשני המחנות ישנם כאלה הרוצים שלשם דברים יגיעו. החתירה להכרעה יוצרת שפה קשה וחזקה, ובסופו של דבר מביאה לפילוג. היא מטפחת את התקווה שהצד השני ייעלם, ובונה זהות לאור חלום וחזון זה.
לחשוב כמו בחיי זוגיות
המחיר של שפת היריבים נראה בעיני כבד מאוד. בראש ובראשונה, היא פוגעת ביסוד הרוחני העמוק ביותר של "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". זוהי שפה שמונעת התברכות הדדית של שיטה מחברתה. היא משקיעה משאבים רבים במאבקים המונעים התרכזות בבנייה. היא מסוכנת גם בשל האלימות הפוטנציאלית הגנוזה בה. היריבות סודקת את החברה ומאפשרת לאויב האמיתי לחדור בעד סדק זה. היא ממלאת את הקיום האנושי בשנאה, בקנאות, בחתירה לכוחניות וברעש נורא של התכתשות.
אולם אפשר אחרת. אפשר להסתכל על הוויכוחים כמחלוקת המתרחשת בעולם הזוגיות, ולהפעיל עליה כללים בסיסיים של גישור וייעוץ זוגי. אין מדובר בהסתכלות נאיבית המתעלמת מן המציאות, אלא באפשרות אמיתית לא פחות מזו הקודמת.
הדבר מתחיל קודם כל בקריאת המציאות ובפרשנות העובדות. אחד הלימודים החשובים לחיי זוגיות משפחתית הוא להוציא מהלקסיקון את הטיעון "תמיד אתה כך וכך". הסתכלות שכזו ביחס להתנהלות הכללית, תצליח להבליט גם את תרומתו האדירה של בית המשפט העליון לנושא זכויות האדם וחירותו, ואפילו את ההתברכות של ההתיישבות ביש"ע מהמעמד המשפטי הבינלאומי שבית המשפט העליון העניק לה בזירה הבינלאומית.
תפישה כזו גם הופכת את הצבא מהתארגנות להשפלת דתיים, לגוף הרוצה בכנות להתנהל בצורה אחידה ללא פלנגות או קבוצות לעניינים שונים. הביטויים והניתוחים לפיהם כאילו הצבא מעוניין להעביר אנשים על דתם ולכן אנו נמצאים בשעת השמד, עשויים להתחלף בתמונה מדויקת יותר המצליחה להסתכל על הדברים גם מנקודת מבטו של הצבא, ומתוך אמון, כי קיים רצון טוב של כל הצדדים לבנות חיי זוגיות משותפים. והדברים נכונים גם ביחס למערכות הנוספות.
הסתכלות זו אינה עוצמת את העיניים מלראות גם את הכשלונות, את הרוע והמאבקים. היא גם אינה מאמינה בהושטת הלחי השנייה, בנאיביות או בהתעלמות מן העובדות. להפך. היא קוראת את המאורעות כולם בצורה אחרת, מציעה לפרק אותם אחרת ולהסתכל עליהם כפי שבני זוג מסתכלים על זוויות הראייה השונות של כל אחד מהם: באמון, בניסיון להבין את הצד השני.
זוהי הסתכלות שרואה חשיבות עליונה בקיום משותף, ולכן היא מחפשת הסדר שאין בו מנצחים ומנוצחים, אלא דרך שכולם יכולים לחיות בה, למרות שמלוא תאוותם אינו מתמלא. בכך היא מפלסת את הדרך להשפעה הדדית, לתרומה של כל צד למערכת הכללית, ולשפה בונה ומחזקת. אפשר גם לוותר, אפשר גם להתפשר, אפשר גם לחתור להסכם כולל מתוך אמון ששני הצדדים מעוניינים בו.