מדורת השבט של הציבוריות הישראלית
מדורת השבט בערה, במשך עשרות השנים האחרונות, על חומר בעירה של פלגנות וכפייה סקטוריאלית (חילוניים-דתיים, ערבים-יהודים, לאומנים-ליברליים), והובילה את השבט לשבטיות ממארת, להסתגרות ולהתקרנפות טריטוריאלית. במישור החברתי זה היה עידן של בדלנות לוחמנית, שהתאפיין בעיקר על-ידי אש המריבה, שהמריאה ונסקה אל-על, תוך שהיא שולחת לשונות אש ארוכות, אל שדה הקוצים של המרקם החברתי. השדה היבש הזה שלא הושקה כלל, עבר שנים שחונות (מדי) מכדי לשרוד את מתקפת הגיצים שהציתה להבת הבדלנות.
המרקם החברתי המתפורר הזה, היווה קרקע פוריה למלבי שנאה מכל פלגי "הבית", ומה שהיווה פעם "כור היתוך" הפך חיש מהר למפעל של "כור היפוך". הבדלנות הפכה דגל שנישא ברבים, בקול רם, בגאון ובגאווה יתרה. "איש באמונתו יחיה" הפך את ההיבט הליברלי של "חייה ותן לחיות", לערב-רב של ציבורים המתפארים בבדלנותם ונושאים אותה על ראש שמחתם.
מזבח הקורבן של הציבוריות הישראלית
על קרקע סדוקה מיובש, של ערבות הדדית מתפוררת ומעורבות חברתית שקמלה וגוועה, נבטו כגידולי פרא: חמדנות כלכלית, ציניות הרסנית וחוסר אכפתיות סתגלנית. המדורה שפעם חיממה לבבות, חיברה תרבויות, האירה תקוות - דעכה לאיטה.
זהו עידן החושך שהציבוריות הישראלית מלינה עליו היום. זוהי חשכת "המאורות הגדולים" המאכלסים את אולם המליאה של כנסת ישראל, אלה התערטלויות מוסריות (שלא משנה בכמה רעלות תכסה אותן), עם כוסות מים נשפכות, עם ידיים חמדניות הנשלחות לכל קופה ציבורית באין מפריע ולראווה, ואלה ידיים "נשיאותיות" הממששות ישבנים בתאווה. אלה שכירי-חרב הנשלחים לייצג פלגנות סקטוריאלית על כס המשפט, וזה כרוז ממלכתי המתחזה לעיתונאי, ואלה עיתונאים אמינים הממלאים פיהם מים מחשש למשכורתם, ואלה שרים הסרים לשררת אלילי אמונתם הדתית האישית, ואלה אוכפי חוק בדימוס המדריכים פושעים כיצד לשקר - הכל בשם תאוות הבצע, בשירות הפשע והרשע.
אך: "סוד יופיו של המדבר, שהוא צופן בחובו, אי-שם, מקור מים חיים" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי].
לפעמים, החגיגה נגמרת, כיבוי אורות...
בקיץ האחרון כבו אורות החגיגה הגדולה סביב מזבח הקורבן של הבצע, הפשע והרשע. הציבוריות הישראלית הפנתה את זעמה אל עבר מי שנראו בעיניה כמקור ההתפוררות החברתית, וזעמם של ההמונים יצא לכיוונם של ברוני ההון ושותפיהם האוחזים בהגה השלטון (ולאחר מכן נוסף גם העיתון).
הזעם הציבורי שהופנה כלפי עגל הזהב, התמקד בעגל במקום ביוצריו. התמקד בדמות המוסר והחטיא את המסר. הזעם הופנה אל השליח, ובכך, הוחמצה השליחות. עגל הזהב הוא רק בבואה של חברה שהתפרקה מערכיה והתמסרה לחומרנות, מיסדה את הבדלנות, מיסחרה את האחריות וויתרה על הערבות.
החגיגה הסתיימה, כי הציבור מאס במחול השדים של מחזוריות המנציחה את עצמה באמצעות בדלנות, פלגנות, הסתגרות, לוחמנות, תאוות בצע, התפשטות הפשע וסתגלנות כללית לרשע. אך ניפוץ העגל שקול לניתוץ מראה. הכיעור אינו משתקף עוד במראה, אך הוא קיים וימשיך להתקיים גם אם אלף מראות ינותצו למיליוני רסיסים. הציבור הכריז על סיום העוולות שעל מזבח השחיתות, אך החמיץ את המקור: את מדורת השבטיות וההתבדלות.
"ולמה הינך שותה?"
"אני שותה כדי לשכוח"
"מה לשכוח?"
"לשכוח חרפתי"
"וחרפתך מהי?"
"חרפת השתייה"
[מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי]
דוח המבקר: מדורת ההבלים של הפלגנות
הפלגנות אינה הבל, היא עוול. הפלגנות היא עוול ששורשיו נעוצים באחד משניים: או בבורות שאינה מכירה את העוצמה האנושית הטמונה באחווה, או בניסיון לפלג את הציבור בשיטת "הפרד ומשול". הפלגנות היא בסיס הכוח של הדיכוי, היא מגדירה ציבורים כאויבים, היא מפנה איש כנגד רעהו, אח קם על אחיו. פלגנות יכולה לעשות שימוש בכל חומר לצורך הבערת מדורת ההבלים: אדמת אבות, מי מעיינות, מתכת יקרה, אנרגיה חסרה, ואפילו רוח האמונה (כל אמונה).
המבקש לכבות את אש ההבלים של הפלגנות, יאלץ למנוע את אספקת חומר הבעירה, או למנוע את החמצן המאפשר את הבעירה, או להצית את ניצוץ האחדות, ולמגר בכך את עבודת האלילים של הגאווה ותרבות השבח וההלל של "אני הייתי הראשון לזהות...".
אך ההמון החוגג סביב למדורת ההבלים של הפלגנות, שומר על האש המאכלת, וכל לפיד הנושא אש אחרת הוא סכנה. הפלגנות היא חמדנות כלכלית, ציניות הרסנית וחוסר אכפתיות סתגלנית, ואיש לא יסכן אותה.
"כך דרכם של בעלי גאווה, שאינם מטים אוזן אלא לדברי שבח" [מתוך "הנסיך הקטן" - אנטואן דה סנט אכזופרי].