לכל אדם יש שד: שוק שחור של הבל לבן

ראשית דבר, ובמיוחד לאור העובדה שמדובר בנושא כה רגיש, חשוב לי להבהיר שאין לי מושג מה אני הייתי עושה במקומו של שלמה מעוז, אף כי סביר להניח שגם אם הייתי אומר את אשר על ליבי, לא הייתי אומר את הדברים בדרך שבה נאמרו. ואולם, חוכמה שלאחר מעשה אינה באמת "חוכמה", וטיעון לוגי אינו תחליף למעשה הנובע מעניין אמוציונלי, ועל כן דרוש כאן משנה-זהירות. מעולם לא הייתי חסיד גדול של השד העדתי (זה המפריד בין עדות), ממש כשם שאיני חסיד של השד הדתי (זה המותח קו בין מאמינים ודתות), וממש כפי שאיני חסיד של השד הלאומי (זה המותח גדרות בין מדינות). שדים הם, מבחינתי, עניין פרטי של האדם, והשדים הם קרובי המשפחה של השלדים שבארון הפרטי. מבחינתי, לשד הפרטי אין שם משפחה, אין לו דת או לאום, והוא אינו רשאי לכפות את עצמו על הקהילה. לכל אדם הזכות לשד פרטי, ושדו של אדם הוא רצונו, רצונו הוא כבודו, כבודו הוא מפלטו ומפלטו הוא פרטיותו. וממש כשם שהמשוררת כתבה כי לכל אדם יש שם, כך לכל אדם יש שד. את השד של סיפורי הילדים מחביאים בבקבוק, אך השדים שאני מכיר מסיפורי החיים שאני רואה, אינם חיים בבקבוק, אלא מלווים את האדם בכל אשר יילך, ועל-פי רוב, הם המובילים את האדם ולא הוא אותם. "כמי שכפאו שד" נאמר, וזהו האדם ששד כפה אותו לעשות מעשה, והוא מובל אחרי השד, כמו חיה קשורה בשלשלאות, ההולכת אחר השד אדוניה, ממלאה את רצונו ומתקיימת בצילו של השד (ולא הוא בצילה).

השד העדתי, ככל שד אחר, הוא יציר האגו של האדם. הוא מבקש להתעלות מעל אדם אחר ב"זכות" השתייכות עדתית, והשד הזה אינו מתקיים בעולם ההגיון. שכן, אין בהתעלות של אדם אחד מעל אדם אחר שום דבר הגיוני, אין להתעלות שכזו שום אחיזה במציאות, ואין להתעלות כזו שום משמעות (מלבד בעולם הרעיוני של מי שחושב שהוא "מתעלה"). ולא רק בעולמו הדמיוני של המתעלה חי השד הזה, אלא שהוא יכול לגור גם בעולמו הדמיוני של מי שמעליו מבקש המתעלה להתעלות (ורק במידה שמי שמבקשים להתעלות מעליו מסכים לארח בארון השלדים שלו את השד הפרטי של המתעלה). שדים, כמו שלדים, אינם נולדים בארון של אדם. הם נכנסים דרך הדלת ונשארים שם כל עוד הארון המארח חשוך, והאדם בעל הארון פוחד להתעמת איתם על-מנת לגרשם משם. הדרך לגרשם אינה באמצעות הפחד, אלא בכוח האומץ, להתמודד עם השד הפרטי ולסלקו, באמצעות אורה של התודעה האמיצה. לכל אדם יש שד בארונו (בדמיונו), ולכל אדם יש את הכוח לגרש את השד (מדמיונו).

השד של שלמה מעוז, חי בארון הדמיונות הפרטי שלו, ולא משום שאין אפליה עדתית. השד העדתי חי גם בארונות הפרטיים של הציבור הרחב. השד העדתי של שלמה מעוז הוא שד פרטי, משום שרק שלמה מעוז יכול לגרש את השד העדתי מן הארון שלו עצמו, באמצעות התודעה הפרטית שלו. שום תודעה ציבורית אינה יכולה לגרש שד פרטי, ממש כשם ששום שד פרטי אינו יכול לגרש תודעה ציבורית. לציבור הדתי יש "המנון" שמיטיב לבטא את העיקרון הזה: "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד", שמשמעו, כי המאמין ימשיך להאמין גם אם יהיה מוקף כופרים, והכופר ימשיך לכפור גם אם יהיה מוקף מאמינים. אם שלמה מעוז לא היה מאמין לשד העדתי, הרי שום נסיבות לא היו משכנעות את שלמה מעוז שהבנק סירב לקבלו לשורותיו רק מפאת השתייכותו העדתית. רק כל עוד שלמה מעוז מאמין בעצמו לשד העדתי, הרי שהשד העדתי יכול להתייחס אל שלמה כמו חיה קשורה בשלשלאות. גם אם הבנק שבו חפץ שלמה להיות חבר דירקטוריון הוא "בנק של לבנים" (ואיני יודע אם יש אמת בטענה ואין זה משנה אם אכן אמת היא), ואם אכן מדובר בבנק של רדופי שד-עדתיות, ובמועמד ראוי בשם שלמה מעוז שאינו רדוף שד עדתי - למה זה ירצה אדם שאינו רדוף שד עדתי לחיות ולעבוד יחד עם אנשים רדופי שדים עדתיים? ולמה ירצה להצטרף אליהם להואיל לעסקיהם?

הבל העליונות של האדם הלבן הוא שד דמיוני, שנוצר בחשכת התודעה של בני אנוש רדודים, חסרי הבנה למהותו, עומקו ורבדיו השונים של האדם. ממציאי האגדה הזו, היו בני אנוש חדורי רגשי פחד מפני האדם השונה מהם, והם נטולי עומק, חסרי יכולת ראייה אל מעבר לצבע עורו של אדם או השתייכותו העדתית (וכל סוג אחר של קיטלוג אנושי). ההבל הלבן הזה, אינו לבן כלל וכלל. תודעת המידרג האנושי מקיימת מערכת היררכית בעלת רמות אינספור, שבראשה עומד הלבן, ולאחריו בא הלבן הכהה, ולאחריו בא הכהה, ובסופו בא השחור. והרי ברור לכל שזו פירמידה דמיונית, שאין לה כל אחיזה במציאות, והיא פירמידה של שדים פרטיים שהגיעו ביניהם להסכם היררכי מעוות, שאין לו כל קשר למציאות ולהוויה האנושית. אדולף היטלר היה "לבן" על-פי גון עורו, ו"שחור" על-פי השתייכותו ההכרתית. ולעומתו, נלסון מנדלה היה "שחור" על-פי גון עורו, ו"לבן" בוהק על-פי השתייכותו ההכרתית ומעשיו. ההבל ה"לבן" הזה מתקיים רק בשוק שחור של עיוורון הכרתי, המלווה ביכולת ראייה שטחית של צבע העור (או כל קיטלוג אחר כאמור, כולל לפי לאום, דת, אמונה, מעמד כלכלי, השכלה, יכולת קוגניטיבית/מוטורית, וכו' - השלם ככל שעולה על דעתך...).

בארון השדים שלי עצמי, יש עדיין שדים רבים שלא הצלחתי לגרש. בשלב מסוים בחיי נתתי להם להיכנס לארון ומאז הם אוחזים בגרוני ומובילים אותי לטעות, לחטוא, למעוד, להזיק לעצמי ולהזיק לסובב אותי, לפעמים גם יותר מפעם אחת עד שאני מצליח להבחין שמדובר בשד וקורא לו לעימות ומקריא לו "צו גירוש". אילו אני שלמה מעוז, גם היום בדיעבד, הייתי מבאר לעצמי מיהו השד הזה בדיוק, ולמה הוא מבקש להוביל אותי למקום אליו אני הולך בניגוד לרצוני (שהרי איש אינו רוצה להרגיש דחוי במקום כלשהו, ואיש אינו מבקש לעצמו גורל פומבי של "נחות", או את חום הזרקורים בעת משבר אישי).

אילו אני שלמה מעוז היום, הייתי שואל את עצמי מה יש בי שהפך אותי לאחד הכלכלנים הבכירים בישראל, לאדם שציבור עצום צופה בו מדי ערב מפרש את השוק הכלכלי העולמי, לבכיר בניה של הכלכלה הישראלית, ולאדם שהמוני אדם היו מבקשים לשבת על מקומי ולרשת את מעמדי. ואילו אני שלמה מעוז, הייתי שואל את עצמי היום, מה אני יכול לעשות כדי לגרש את השד שכפה עלי את מחול השדים הזה, שלא הזמנתי אותו בדעה צלולה, אלא מתוך כפייה. ואילו אני שלמה מעוז הייתי שואל את עצמי מהו תפקידי בעולם מגרשי השדים, ומה הן סגולותיי הייחודיות, המאפשרות לי לתת לכל מי ששד העדתיות חי בארון השלדים שלו - לגרש את השד הפרטי הזה. אילו אני שלמה מעוז היום, הייתי מכיר בכך שההרצאה שנתתי אינה הפתרון - היא המקור לבעיה, משום שהיא משכפלת את השד הפרטי של העבר שלי, במוחם של אחרים, שלא יחיו את העבר שלי אלא את העתיד שלהם. אילו אני שלמה מעוז היום, הייתי חוזר אל הסטודנטים שמולם נשאתי את הרצאתי, ואומר להם כך: "הביטו, אני שלמה מעוז, השד העדתי שחי בקרבי לא הפריע לי במשך כל חיי, והגעתי להישג המרשים והפכתי לסמכות מקצועית בעולם הכלכלה, למרות השד העדתי. ואני אומר לכם היום, שהשד העדתי הוא שד פרטי, שמי שחי עימו יכול לבחור גם לגרש אותו, ויכול להפוך ברבות הימים לשלמה מעוז הכלכלן הבכיר של בית ההשקעות המעולה אשר בחר בי למשכרת הכלכלן הבכיר למרות השד הזה. וכל אחד מכם, הסטודנטים היושבים מולי היום יכול לגרש כל שד פרטי, ולהצליח ולהפוך לאדם עם פחות שדים, המסייע לאחרים שחיים עם שדים לגרשם. וכל אחד מכם הוא מעוז של מגרש-שדים. עלו והצליחו, ואל תתנו לאף שד לאחוז בכם בדרככם".