אז נכון שהעליון חרג ממנהגו והוציא מתחת ידו 'פסיקה לאומית', המנטרלת לפי שעה את האסון הדמוגרפי שעדאלה ביקשה להמיט עלינו, באמצעות הפיכת מדינת היהודים – כבשת הרש של העם היהודי - למדינת כל אזרחיה, שמשמעותה האמיתית: הפיכתה של ישראל למדינה הערבית ה-23. אבל דווקא חריגה זו מוכיחה עד כמה מסוכן הבג"ץ עצמו, לעתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית, ועד כמה גובר הצורך לנטרל אותו מסמכויותיו להתערב בהחלטות הכנסת, ובסוגיות של אמונות ודעות, ציונות ולאומיות.
ניתוח שרשרת האירועים סביב הכרעת הבג"ץ, יבהיר עד כמה מסוכנת-להחריד עוצמת היתר, חסרת גבולות ממש, שניכס הבג"ץ לעצמו, מבלי שאיש מינה אותו לכך. אבל נתחיל מהסוף: בתום התלבטות ממושכת החליט הבג"ץ ברוב של 6 מול 5, שלא לבטל את חוק האזרחות (בעצם חוק למניעת אזרחות מפלשתינים מהשטחים) שחוקקה הכנסת. המדהים הוא שכמעט מחצית השופטים, העדיפו את זכות הפרט של הערבי על פני זכותו של העם היהודי לחיות בציון.
המסקנה? המסקנה המזעזעת היא, שְדי היה בעריקתו של שופט אחד – אחד בלבד! לא ייאמן! – למחנה האחר, וההחלטה כולה - אבוי! - הייתה מתהפכת על פיה: החוק להגנת האופי היהודי של המדינה, היה מתאיין בהבל פיו של שופט אחד בלבד, וכך היה קורס הסכר האחרון שעדיין בלם שיטפון של עוד רבבות ואולי מאות אלפי פלשתינים, שנשבעו להשמדת המדינה. אומנם קבע השופט גרוניס, משופטי הרוב, 'המבוגר האחראי' בהרכב, כי "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", אבל די היה בשופט אחד כדי שהאמת האלמותית הזו, הייתה מושלכת לפח האשפה.
אגב כך התבררה עובדה מדהימה נוספת: אף אחד משופטי הרוב לא מצא לנכון להעלות את הנימוק האמיתי לזכות החוק - זכותו הטבעית, המוסרית וההיסטורית, של העם היהודי, למדינת לאום בארצו שלו, גם על בסיס העדפה מתקנת, אפילו על חשבון זכויות פרט כאלה ואחרות.