הַמְּחֲאָה
ְכוָּנוֹת טוֹבוֹת, אֵינָן מִרְשָׁם לִתְשׁוּעוֹת
אֵין לְהֵאָלֵם דֹּם וּמְחָאָה אֵין לְהַשְׁעוֹת
הַנֶּאֱלַם הוא כְּמוֹדֶה בְּחֶטְא שֶׁלּא עָשָׂה
על כן מֹשֶׁה מִחַה דִּבֵּר אמר וְלֹא הִסָּה
לָמָּה הֲרֵעֹתָה אֶת עַמֶּךָ לָמָּה שְׁלַחְתָּנִי
לְהוֹסִיף עַל סִבְלוֹת עַמֶּךָ אַתָּה נְתַתָּנִי
לָמָּה אֱלֹהִים בְּמִדַּת הַדִּין דַּנְתָּ עַמֶּךָ
וּמַדּוּעַ מִדַּת הָרַחֲמִים נֶעֶלְמָה מִמֶּךָ
לִמְחָאָה ה'ֹ לֹא נִשְׁאַר אָדִיׁש וְהִבְטִיחַ
בְּרִיתִי אֶזְכּוֹר וַעֲלֵיהֶם אָנֹכִי מַשְׁגִּיחַ
יען ִּכי אלהים נוֹתֵן שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו
בְּאוֹתוֹתָיו וּבְמוֹפְתִים וּבֶפִלְאֵי פְּלָאָיו
גם מנהיג איננו פטור מִלְּקַיֵּם מִצְווֹת
הנה, ללא קשר ישיר לעומד להתרחש, מופיעה מצות הַמִּילָה. אלא שזה לא מקרי. הדבר נועד ללמדנו כי גם משה שזה עתה נגלה עליו אלהים, איננו פטור מלקיים מצות המילה לבנו. ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו כי לא מָל את אלעזר בנו. דברים אלה מובאים בברייתא (משנה חיצונית) שבה נאמר: משה לא נתרשל במילוי מצות המילה, אלא אמר: אָמוּל ואצא לדרך סכנה לתינוק עד שלושה ימים. מצד שני איך אָמוּל ואשהה שלושה ימים כאשר הקב"ה צִוָּנִי: "לך שוב מצרים". משה נענש כי הוא התעסק בשאלת המלון תחילה. לעזרתו באה צפורה אשתו. היא הצילה אותו מעונשו של הקב"ה שנאמר: ותקח צפרה צֹר וַתִּכְרֹת את ערלת בנה (שמות ד, כה). אירוע זה נכנס כעניין שאין מקומו כאן, ללמדך כי גם מנהיג איננו פטור מִלְּקַיֵּם מצוות.
נשוב לנושא העיקרי. אהרן פוגש את משה בדרך בשובו ממדיין למצרים. המפגש מתרחש אחרי שמשה חווה את אירוע הסנה הבוער ואיננו אֻכַּל ומשה שמע מתוך הסנה את קול אלהים מדבר אליו. משה סִפֵּר לאהרן את כל דברי ה' ואת השליחות שהטיל עליו הקב"ה. מיד לאחר מכן הלכו השניים אל זקני בני ישראל לדבר איתם וגם להראות להם וליתר בני ישראל את האותות שעשה ה' אותם למשה, זאת כדי שהעם יאמין בה' וייאות ללכת אחרי משה ואהרן, שבאים למלא שליחות שהוטלה על משה, שמרכזה על משה ואהרן ללכת אל פרעה ולתבוע ממנו: שלח את עמי וְיָחֹגּוּ לי במדבר (שמות ה, א).
לאחר שהתייצבו השניים בפני פרעה ותבעו את שילוח העם, פרעה דחה דרישה זו מכל וכל ואמר למשה ולאהרן: מי ה' אשר אשמע בְּקֹלוֹ לשלח את ישראל לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח (שמות ה, ב). כתוצאה ממפגש ראשוני זה עם פרעה, באה ההחמרה במצב בני ישראל. לכן העם חזר בו מתמיכתו במהלך של משה וסירב להישמע למשה ולאהרן. משה לא היסס למחות על כך בפני הקב"ה, אשר כוונותיו טובות, אך אלה הוליכו את העם לתוצאות רעות. ואז אמר משה אל ה': למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני? (ה, כב).
היסוד העיקרי שמשמש תהליך של השחרור
פרשת וָאֵרָא מתחילה בהליך של צאצאי בני יעקב שנולדו במצרים לארץ כנען, לכן הכתוב מזכיר להם כי הם יושבים במצרים ישיבה ארעית וכי אבותיהם לא התכוונו להתנחל במצרים ולהפוך את ארץ גושן כארצו של עם בני ישראל. אומנם בתחילת ירידת אבותיהם למצרים חיו שם חיי רווחה בזכות יוסף, אך כעבור מאתיים ועשר שנים נהיו עבדים לפרעה, ונמצאים תחת לחץ, כפייה וגזירות קשות וחמורות.
במצב המתואר מופיע מנהיג - משה, ומעורר בהם רוח לאומית לקום ולצאת ממצרים. כי לפני שמשה נולד לפני יותר ממאה שנה אחרי מות יוסף ואחיו ואפילו חלק מצאצאיהם, קם מלך חדש על מצרים, אשר התנכר למה שעשו יוסף לבית פרעה וארץ מצרים והפיכת תושבי מצרים לעבדיו של פרעה כרכושו. מלך זה החל להתחכם לבני ישראל ולהציק להם. את הדברים האלה קראנו בשבת שעברה בפרשת שמות. שם כבר התגלה היסוד העיקרי של ההתארגנות לשחרור ונמצא נטוע עמוק בנפשם של בני ישראל וזה התבטא בשמירה על שפתם, על מועדיהם ועל מנהגיהם ועל לבושם. הם התבדלו מעם הארץ בכל התחומים. בזכות הייחוד הזה נשמרו כיחידה אתנית כעם בני ישראל כפי שֶׁכִּנָּה אותם פרעה הנוכחי. לכן הפרשה מתחילה בדברי הקב"ה אל משה לאמור: וארא אל אברהם אל יצחק אל יעקב אבות האמה בתוארי: "אֵל שַׁדָּי" ולא נודעתי לאבות האמה בשמי: ה'. אף על-פי כן כרתי ברית אתם: לתת להם את ארץ כנען את ארץ מְגֻרֵיהֶם אשר גרו בה (ו, ה). ועתה הגיעה העת לקום ולצאת מארץ מצרים ולשוב אל ארץ כנען אל הארץ אשר הבטחתי לתתה להם שתהא זו ארצם.
האות לכך הגיע מאחר שהחלק הראשון של דברי אלהים אל אברהם כבר התגשם: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (הספירה מתחילה מאברהם ולא דווקא מתאריך הירידה למצרים) זה קרה אחרי מאתיים ועשר שנים של ישיבתם במצרים. מספר השנים נלמד מדברי יעקב אל בניו: רדו אל ארץ מצרים ושברו לנו שבר. רדו בגימטרייה היא 210 שנים. הגיע הזמן להגשים את המשך דברי אלהים: ויצאו ברכוש גדול.
בסוס המנהיגות של העם במאבקו עם פרעה
בפרשה זו למדים אנו כי הקב"ה גמר אומר לשים את שבט לוי כמנהיג העם, הן בדרך לשחרורו מעבדות לחירות ממצרים, והן לכשישוב לארצו יוסיף שבת לוי להיות השבט המכהן. לכן כעבור 13 פסוקים מפתיחת הפרשה עד למילים: להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, מתחילה הפרשה למנות את שבטי ישראל, אך מסתפקת היא בראובן ושמעון בקיצור נמרץ ועוברת בהרחבה רבה למנות את צאצאי שבט לוי. השבט אשר ממנו נבחרו משה ואהרן ובניו להנהיג את העם בדרכו ממצרים עד בואו לארץ כנען ובארץ כנען.
זה מתחיל ב-לוי עצמו, בנו השלישי של יעקב שחי 137 שנים והוליד את גרשון, קהת ומררי ואת יוכבד, שלושה בנים ובת אחת שעתידה למלא תפקיד חשוב בשושלת. ומוסיף הכתוב למנות את צאצאי שלושת בני לוי בגרשון שהוליד את לבני וישעי. ועובר ל-קהת (אשתו יוכבד) שהוליד ארבעה בנים, עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. אשר ל-מררי נאמר: שהוא הוליד שני בנים: מחלי ומושי. ועוברים לצאצאי גרשון, לראשון שבהם: עמרם (שנשא לאישה את דודתו יוכבד) אשר הוא הוליד את אהרן ומשה (ומרים לא נזכרה). האח השני של עמרם, יצהר, הוליד את חברון (לא נזכרו צאצאיו), גם את קרח ונפג וזכרי. והאח השלישי של עמרם, עוזיאל, הוליד את מישאל ואלצפן וסתרי, והנה מגיעים אל אהרן בן עמרם, הוא אחי משה, אשר הוליד (מאשתו אלישבע בת עמינדב אחות נחשון) את נדב ואביהוא ואלעזר ואיתמר. בכך דילגנו על ילדי קרח, כי אלעזר בן אהרן שנשא אישה מבית פוטיאל, הוא יתרו (הזכרת שמה כבת פוטיאל בא לגנאי). אך כן נאמר כי אלעזר הוליד את פנחס (שגם לו יהא תפקיד חשוב ובולט בעתיד) ושבים אנו אל קרח שהוליד את אסיר ואלקנה ואביאסף. קרח עתיד לשמש נושא למרידה במשה ואהרן. אגב, צריך לציין כי כאן שמות ילדיו של משה לא נזכרו על-אף חשיבות משה ומרכזיותו עד סוף ספר דברים. התפקיד שהועיד הקב"ה על שבט לוי הוא פיצוי לכך ששבט לוי עתיד לא לקבל נחלה בארץ ישראל.
האם ניתן למנוע מכות מצרים או לצמצמן?
על כותרת זו אנו מוצאים את דברי אלהים שאמר: ואני אקשה את לב פרעה בדברו אל משה, כי פרעה אחרי כל מכה יביע הסכמתו לשלח את ישראל, אך בשוב המצב לקדמותו, חוזר בו פרעה ומסרב לשחרר את בני ישראל, כי השפעת המכה נעלמת, אך גם נאמר כי הקב"ה מקשה את לב פרעה. דבר זה חוזר מכה אחר מכה, מסכים וחוזר בו. גם בלי שהקב"ה יקשה את לב פרעה, הרי פרעה אמור בשחרור בני ישראל לוותר על עם עבדים ששירתו אותו חינם. וכאשר הדבר אצל האדם מגיע לכיס ולכסף, אינו ממהר לוותר עליהם.
יחד עם זה מתעוררת שאלה: איך אפשר להעניש אדם אשר סירובו לחזור בתשובה, אינו תלוי ברצונו אלא ברצון הקב"ה. למרות שפה ושם פרעה עצמו חזר בו מהסכמתו והקשה את לב עצמו, אבל קראנו בפירוש כי אלהים הקשה את לבו. לחרטת פרעה יש שתי סיבות: האחת כי המכות לא באו רק לרכך את התנגדותו של פרעה, אלא להענישו על גזירותיו ועל התעללותו בישראל. רצה הקב"ה להכותו ואת עמו בכל עשר המכות, לכן היה נותן לו להתרצות ומיד עם הסתלקות המכה מקשיח את לבו. כאמור זה קורה כדי להכותו בכל עשר המכות ובעיקר במכה העשירית, מכת בכורות, כי הוא גזר להמית כל הזכרים של בני ישראל. והסיבה השנייה - רש"י אומר אותה כך: מאחר שהתריס (התחצף) כנגדי, וגלוי לפני שאין נחת רוח בָּאֻמּוֹת (אין בליבן רצון אמת) לתת לב שלם לשוב (לחזור בתשובה), טוב שיתקשה לבו למען הרבות אותותיי. ותכירו אַתֶּם (בני ישראל) את גבורתי. וכך מדתו של הקב"ה: מביא פורענות על האמות כדי שישמעו ישראל ויראו שנאמר: הכרתי גויים נשמו פנותם. אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר (צפניה ג, ז). עד סוף הפרשה היכה הקב"ה את מצרים שבע מכות: דם, צפרדע, כִּנִּים, ערוב, דֶּבֶר, שְׁחִין, ברד. והיד נטויה.
הִנֶּה כִּי כֵן גַּם אִם תָּמוּ הַמַּכּוֹת לֹא יִתָּמוּ הַרְשָׁעִים שֶׁיֵּשׁ לְהַכּוֹת
בָּאוּ זֶה אַחַר זֶה כְּצוֹעֲדִים בַסָּךְ וְהוֹתִירוּ חַבָּלוֹת וּפֶצַע לֹא נִשְׁכַּח
הֶם הָיוּ כְּלֹא הָיוּ וְזִכְרָם נִמְחָה וְזֶכֶר הֵעַלְמָם הָיָה לְיוֹם שִׂמְחָה
וְשׁוּב שָׁבִים לְהָרֵעַ כְּיַלְדֵּי שָׂטָן כְּאַח לְחָמָס אוֹ שִׁיעִי יוֹצֵא אִירַן
לְהַתִּישׁ כּוֹחֶנוּ וּלְכַלּוֹתֵנוּ כְּעַם וְלֹא לַמְדּוּ כִּי כֹּל הַמִּתְנַכֵּל נֶעֱלַם
וְכִי בְּדַפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה נִרְשַׁם כָּאן בֶּיתָנוּ וּבֶיתָם הוּא אֵי שָׁם
לַשַּׁוְא יְשַׁכְתְּבוּ הַהִיסְטוֹרְיָה אָנו פֹּה מְצִיאוּת וְהֶם בַּתֵּאוֹרְיָה
בִּיצִיַאת מִצְרָיִם עַל בְּרִית נִשְׁעַן דָּחָה הַכֹּל לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן.
הָהֲבַנְתָּ זֹאת בָּרוּךְ תַּבְשִׁילְךָ כְּבַר חָרוּךְ