יש איזה כשרון מיוחד לחיים בישראל להפוך את הישראלים שנולדים תמימים ונלהבים כמו כל יילוד המגיע לעולם, לחשדנים, נרגנים, פגועים לא מפרגנים וכדומה. התוצאה של תכונות לא מולדות אלה המצטברות בחיי הישראלי היא אזרחות רעה, נרגנות, חשדנות, צפצוף על החוק ועל הזולת, חוסר אדיבות ומרירות בחיי היום יום שלנו.
כאשר חייל שלנו,
גלעד שליט, נחטף על-ידי החמאס בעת אימונים צבאיים ו"בילה" חמש שנים בכלא סודי, מנותק מהחיים, חשו ישראלים רבים כי חובת המדינה להחזיר את החייל הביתה בכל מחיר. לא כולם חשבו כך ורבים חשבו שהחייל יכול להתכבד ולבלות את שארית חייו בשבי ובלבד שלא ישולם אותו מחיר כבד. בסופו של סיפור עצוב זה, שוחרר גלעד שליט בניצוחו של רה"מ נתניהו והיה רגע בישראל בו רבים הרגישו התרוממות רוח עם אהדה רבה לראש הממשלה והחייל קיבל בזכות את חייו בחזרה.
ואהבת לרעך כמוך?
מה שקורה עכשיו בצה"ל בעניין אין-הסעות-ברכבת-בימי ראשון בבוקר אלא אם כן החייל קונה כרטיס על חשבון אבא ואימא הוא אחד הדברים האלה המעכירים ומכערים את חיינו. ההפרדה בין חברים לנשק או לשירות צבאי בין משלמי כרטיס ואלה שלא יכולים לשלם הופכים אותנו לממורמרים, שונאים את השלטון ואת עצמנו, פוגמים ביופי של צה"ל כצבא העם, צבא שתמיד כינו אותו "כור היתוך" שהוא חממה לחברות, למסירות, עזרה הדדית, אמון הדדי, הקרבה ומקום שהוא הכי קרוב ל"ואהבת לרעך כמוך". צהל התחיל כלוחמים מגינים על הישובים החדשים שנולדו בארץ ישראל המשיך כלוחמי מחתרות, אנשים צעירים ונלהבים שמוכנים למסור את חייהם למען הקמת מדינה ולמען חבריהם לנשק. צהל המשיך כצבא "נקי" , יחסית לחיים האזרחיים שמתדרדרים כאן מיום ליום בחוסר אמון, בשקרים ונוכלויות. עכשיו, מול עיני כולנו בדבר "קטן" שהוא "איך יגיעו החיילים לבסיס אחרי חופשת השבת בבית?" הוא הופך לסמל של אי שוויון, זלזול בחייל, הפרדת מעמדות מוחצנת ולא יעזרו כל ההסברים המלומדים של דובר צהל שמנסה לגהץ את העובדות ולספר עד כמה צהל עוזר לחייליו ועד כמה הרכבת "בקרוב יהיו לה קרונות חדשים" (כמה בקרוב בשנת 2020 או קצת קודם?). במציאות, מהיום, חיילים עולים לרכבת לאחר ששילמו את דמי הכרטיס וחיילים אחרים מחפשים את האוטובוס ונסחבים עם הנשק והקיטבק ובעיקר עם הרגשה שמזלזלים בהם.
חיילים שמתגייסים לצבא, חלקם בהתלהבות אינסופית אחרים כחובה לפי החוק, לא אמורים להרגיש מזולזלים על-ידי המדינה. לא אמורים לראות את חבריהם "העשירים" עולים עם כרטיס רכבת - הפרדה מעמדית מיידית שתיצור הצטברות טינה מתמשכת שתחבור לעוד טינות, לעוד הפרדות מעמדיות מכל הסוגים, שתגרום בפרוש לאזרח הצעיר, איש הצבא שמתחיל את חייו האמיתיים ללמוד דברים שלא רצה לדעת שלא רצה להאמין להם. זוהי ההתחלה של הקומבינות, של ההפרדה בין חייל לחייל, של הצטברות קנאה של איש צעיר אחד במשנהו, של אכזבה מהמדינה.
כן! ככה בונים אזרח גרוע לעתיד. כך צומח אדם לא מרוצה לא אדיב ולא אוהב את זולתו. כך מלמדים את האנשים הצעירים כי ראשי המדינה הם חכמי חלם שפרנסיה מצאו תמיד פתרונות מגוחכים ועלובים לחיי תושביה (אבל ידאגו לעניינים האישיים בל כחל וסרק). כך מבינים החיילים את אזלת היד של ראשי המדינה, לפתור בעיה בסיסית כמו רכבת, מאורגת ויעילה וכדומה. הרכבת, כלי תחבורה בסיסי כמו מים בברז, הייתה צריכה להיות תוכנית לאומית מספר אחד בעדיפות עליונה, כמו הביטחון הלאומי ולא אלמנט של זלזול ממשלתי היוצר אנטגוניזם של כל אדם בישראל, השומע בשאט נפש, את סיפור הרכבת של ראשון בבוקר.
סיפורי סבתא
סבתא שלי הייתה אומרת שצריך קצת שכל. נראה לי שמאז שסבתא שלי נפטרה וזה היה די מזמן, כמות השכל פה ב"מרומי" השלטון (כולל כמובן את משרד הביטחון האוצר ומשרד ראש הממשלה והשאר) הולכת וקטנה. חוכמת העיר חלם הולכת ומשתלטת על המדינה שנעשית יותר מבולבלת ואזרחיה מושפלים כל יום עם סיפור מקומם חדש.