באוקטובר 1976 עליתי לירושלים ללמוד יהדות. ידידים המליצו לי לנסות ולרפא את הלם-הקרב המתמשך שלי, מאז אוקטובר 1973, בדרך של שקיעה בטכסטים העבריים העתיקים. ידידי הפרשן-ההוגה, יריב בן אהרון, הציע לי ללמוד גם אצל הרב הפרופסור דוד הרטמן. יריב למד לא אצלו, אלא איתו, והם הפכו לזוג של תלמידים ומורים המתמלאים זה מעגלתו המלאה של זה.
המלחמה הארורה ההיא נעצה בי עמוק את ציפורניה. החברים ליחידה שבו איש לביתו ומלאכתו והתנפלו בשמחה על החיים הקודמים. אני לא יכולתי לשוב אל החיים הקודמים. המראות והקולות מרמת הגולן הבוערת ומהמובלעת המופגזת רדפו אותי לא רק בימים אלא גם בלילות. וגם כתיבת שירי הזיכרון מהמלחמה, שהתמכרתי לה לזמן קצר לא הועילה. הסתובבתי בבית ובקיבוץ כמו סהרורי. עד שקיבלתי את המלצת הידידים ועליתי לירושלים.
הפגישה הראשונה עם דוד הרטמן הייתה מרגשת. ישב מולי איש בעל כושר הבחנה מצוין, שהבין תוך שניות מי יושב מולו. הוא דיבר חופשי בשלוש לשונות, אנגלית עברית ויידיש, והשתומם עליי שאינני יודע אף מילה ב'מאמע לושן' שלנו. אפשר שדבריו של יריב פעלו ואפשר שראה בעצמו, כך או כך הוא הציע לי הצעה נדיבה מאד ללימודיי, שכללה אפילו תמיכה כספית. האיש סיקרן אותי מאד. חשתי שיש לו הרגשת שליחות עמוקה, לבד מתאוות הוראה אמיתית. דבריו על חשיבותה של החילוניות במסכת החיים הישראלית הפתיעו אותי. וגם הביקורת החריפה שמתח על הממסד הדתי. ישבנו בדירתו המרווחת, ברחוב גרץ, וילדיו ואשתו חלפו על פנינו כמה פעמים. הוא היה מאד גאה בהם, ומבטו ליווה אותם גם אחרי שהסתלקו. הוא העניק לי, על המקום, סכום מזומן לא קטן, ושלח אותי בריצה לרכוש ספריית יסוד ביהדות.
באותה שנה למדתי אצלו בשני חוגים. האחד דן במשנתו של הרמב"ם והשני עסק בדמותו ובתורתו של הרב סולובייצ'יק. אני הייתי סטודנט חופשי, איש מבוגר בהרבה מהסטודנטים הצעירים שלו, שבור מהמלחמה הארורה ומהשכול העצום שנפל על הארץ. תוכנית הלימודים שלי הייתה רחבה יותר. האזנתי גם לשיעוריו של דן פגיס על שירת ימי הביניים, לשיעורים בתלמוד, ולר' מנחם פרומן, משורר ורודף שלום מיוחד במינו. שיעוריו של הרטמן התפרסמו עד מהרה בקהל, ושיעור שהיה מתחיל בכיתה קטנה בהר הצופים או בגבעת רם, היה מסתיים באולם גדול.
מימיי לא ראיתי תמונה כזו של סטודנטים הגוררים את כיסאותיהם במסדרונות במרדף אחרי רבם. הוא היה קוסם ממש בהרצאותיו אז. מעריציו הצעירים ישבו מתחת לשולחן המרצה והקליטו כל מילה שאמר. היה לו חוש תמרון לשוני מדהים, והוא שייט בין שלוש לשונותיו באמנות מפליאה. המעבר מעברית לאנגלית והתיבול ביידיש, וכל זה במבטא אמריקני בולט היה מרתק. ולא פעם מצאתי עצמי מדבר בנוסח השבור הזה שלו, עם הסטודנטים האמריקניים הצעירים, שאיתם חלקתי את קיטוני הזעיר. שליטתו בקהל שומעיו הייתה מפליאה. אחרי שיעור או שניים הוא כבר מיקם את התלמידים הבולטים, או אלה שרצה להבליטם, ופנה אליהם לפתע, בדיבור אישי לגמרי, מעל ראשי התלמידים האחרים. זה אולי לא היה דמוקרטי אבל זה היה מקסים.
אני זוכר את הכבוד שחלק ליוסקה אחיטוב, תלמיד חכם, איש קיבוץ עין צורים. יוסקה היה מאחר דרך קבע לשיעור בשל מועדי הנסיעה של האוטובוסים. הרטמן היה מפסיק את שיעורו, מציג את יוסקה לשומעיו, מדבר איתו כמה משפטים, ומבליע בהם כבוד לאיש, ללמדנותו, וכבוד לקיבוציותו. ואגב חזרתו להרצאה היה מתעכב על פרשיה שדן בה עם יוסקה אחיטוב. הוא לא שיער וגם אנחנו לא שיערנו שהוא יחווה מכת שכול קשה, כשנפל חתנו, נווט חיל האוויר, בלבנון. רק דבר אחד הכעיס אותי אז, אני זוכר שלפתע היה מכריז מישהו, "רבותיי מנחה!", וחובשי הכיפות שבאולם היו מתכנסים לתפילה. זה היה מביך ולא נעים. אנחנו החילונים שבתלמידים לא הצטרפנו. זה לא היה הוגן במובן מה. הערתי לו על כך בדרך ארץ, ודומני שהוא קיבל את דעתי. הוא ידע לקבל את הזולת במלוא ערכו.
ירושלים הפכה אז לבירת האופטימיות הישראלית, המשתקמת לאחר המלחמה. גוש אמונים החל אז בפעילותו,
שמעון פרס, כדי לערער על מדיניותו של רבין, פתח ל
מתנחלים את דלתי השומרון, ותנועת ההתנחלות צברה לפתע תאוצה. העיר מלאה אז בנביאים-לשעה, במנחמים מטעם עצמם, ובכל מיני מוזרים ובעלי כתות. הדכדוך הכבד ששרר בערי השפלה לא עלה לירושלים. כאן התלבלבו חזיונות משיחיים-למחצה על תיקונים וגאולות, ונאספו חבורות כובשי הגבעות של ארץ בנימין. אפילו ר' מנחם פרומן, שוחר ורודף השלום, העמיד את גג הבית שדר בו, עם אשתו ושני ילדיו, לרשות כובשי הגבעות. עליתי לגג פעם במקרה, וראיתי את מזרני הגומאוויר מגולגלים ומוכנים, ולידם ארוזים שקי השינה. ממש כמו ציוד הכוננות במחסני החירום של האוגדה. כ-35 שנים חלפו מאז, אבל הרוח האף-על-פי-כֵנִית שנישבה ברובע היהודי המתחדש, בין המנופים והמחפרונים, לא נשכחה ממני.
ידידי נחמיה גינזבורג ז"ל, איש גבעת חיים איחוד, היה מעריץ של הרטמן. הוא גם העריץ את לייבוביץ'. אני הייתי בור לגמרי בתחום הזה, ולמדתי ממנו כל יום על דמות ירושלמית מרתקת אחרת. הוא הפציר בי להתקרב להרטמן עוד יותר ולשמוע היטב היטב לתורתו. וכך עשיתי. הצטרפתי למובחרים-שבתלמידיו, לחברותא עלית שהתכנסה בביתו בימי ששי בבוקר. זו הייתה ממש חוויה מתקנת עבורי, ואפשר לומר אפילו מזככת וקתרטית. הרטמן זהר בחברותא האינטימית עוד יותר משזהר בכיתה. הוא הרשה לעצמו אינטימיות מפתיעה עם תלמידיו. והחברותא המוחמאת נענתה לחיזוריו ברצון. מורה דגול האיש, אין מה לדבר. למדנו אצלו את 'פרקי אבות' של ר' נתן, מהדורת שכטר.
הוא ידע שיש לו רק זמן קצר לדרוש בטרם נתפזר לבתינו. והוא עשה זאת בקסם רב. בבית הנאה כבר שררו ריחות השבת, ואשתו, בעלת הבית ואם ילדיו, חלפה על פנינו טרודה בהכנותיה לשבת. הרטמן הפסיק לרגע את דבריו, ושלח אחריה מבט עורג ממושך. אחר כך נאנח ושאל, נו, איך נאמר שם, שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם. וכולנו, בפה אחד, השלמנו - "ואישה נאה!". הוא חייך לעצמו ושב אל 'אבות דר' נתן'. נחמיה גם גרר אותי ערב אחד לביתו, לפגישה עם הפרופסור לייבוביץ'. שיחתם שפעה זיקוקין. לייבוביץ' הבחין בנו, שני פלחים תמימים מעמק חפר, ונהג כאילו הוא ניצב על במה ומתעתע בצעירי השמאל. חבל, כי השיחה הוחמצה בשל כך, והרטמן ידע זאת ממש כמונו.
פעם פגשתי בו ברחוב רץ ריצת בריאות. הוא עצר לידי לזמן קצר ואמר, מה אתה מתפלא, באמריקה כל הפרופסורים רצים. אפשר שהריצה היא שמחזקת אותו ובזכותה הוא חוגג את שמונים שנותיו. איזה זמן לאחר ששבתי וירדתי לשפלה, הזעיקני נחמיה היקר לביקור תנחומים אצל ר' דויד. שני אחיו, מרצים מבריקים כל אחד בתחומו, נפטרו בזה אחר זה, קודם זמנם. ישבנו בבית אחיו, בקריית קריניצי, מנחמים נכנסו ויצאו, ובהם בוודאי אנשים מקורבים אליו ואל המשפחה. אף על-פי כן מצא בשבילנו זמן פנוי וגלגל איתנו, עם נחמיה ואיתי, כאילו רק אתמול תם שיעורו, ואנו עדיין עומדים במסדרון של הפקולטה למדעי הרוח, ומגלגלים בשיחת יומיום פשוטה. גם את זה אני זוכר לו לטובה. שיזכה האיש לימים טובים וארוכים, רבים רבים חייבים לו תודה על עושר רוחני שהתעשרו במחיצתו.