במהלך מאה השנים האחרונות צעדה הפיזיקה התיאורטית צעדים כבירים בדרכה להבין את כוחות הטבע שדרכם פועל היקום. היום הגענו ל"מודל הסטנדרטי" שכולל בתוכו את שלושת הכוחות הבסיסיים שבטבע. אך עדיין חלומם של הפיזיקאים לכלול בתוכו את כח המשיכה לא התגשם. וזו נותרה שאיפתם הגדולה - לבנות מודל אחד - חוק אחד שיכלול בצורה אלגנטית את כל חוקי הטבע.
לנו היהודים יש יתרון גדול על הפיזיקאים המבריקים הללו. ומדוע? כי גילינו כבר בשנים 2447-8 (למינייננו) שיש אלוקים, וגילינו כיצד הוא פועל בהיסטוריה של האנושות. גילינו שיש חוק אחד ויחיד שלפיו אלוקים פועל ומתערב בעסקיהם של בני אנוש. למעשה, את אותו חוק כבר גילו אבותינו, אך כעם, הדבר התגלה לנו רק בעשרת מכות מצרים. הבה נתבונן באותן מכות ונגלה שוב את אותו חוק אחד ויחיד שדרכו הקב"ה מתגלה, פועל ומפעיל את ההיסטוריה האנושית.
בני ישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנים, מתוכן כמאה עשרים וארבע שנים חיו בחירות ובשלווה. ואז עלה לשלטון מלך חדש "אשר לא-יָדַע את-יוסף" (שמות א, ח) והחליט שעם ישראל מהווה סיכון אסטרטגי למצרים. אך במקום לגרשם חזרה לארץ ממנו הם באו, החליט פרעה להפכם לעבדים.
הבה נתבונן במהות חייו של עבד. עבד הינו איש שהיה פעם בן-חורין אך איבד את יכולתו לפעול ע"פ רצונו, כי רצונו נמחק, ובמקומו קם רצונו של מעבידו. כל חייו - זמנו, גופו, הונו ומשפחתו - מיועדים לרצות את רצונו של מעבידו. ואכן, הצעד הראשון של פרעה לגבי בני ישראל היה להטיל עליהם מס - פגיעה ברכושם. אח"כ השתלטו עליהם ממש: "וַיַעֲבִדוּ מצרים את-בני ישראל בפָרֶך" (שם, יג).
רש"י מסביר שהכוונה ל"בפרך" הינה ל"עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו". רס"ג מגדיר את אותה מילה: "בעִנוי והשפלה". למעשה, המצרים הפכו את העבדים לכלי עבודה הדומים לבהמות, וכך ניסו לגזול מהם את צלם האנוש שבו נברא האדם. לא רק שהם החלו, ע"פ צו פרעה, להשליך את הזכרים ליאור, אלא אפשר לתאר מעשי זוועה נלווים הכוללים פגיעה בכבודן של נשות ישראל (כפי שעשה המצרי שמשה הרג). למעשה, מצרים הפכה למחנה עבודה גדול שרק תאי השמדה לא היו בה, להבדילה מגרמניה הנאצית של דורנו.
ובכן, הקב"ה שמע את זעקת העם, "ויזכֹר אלֹקים את-בריתו את-אברהם את-יצחק ואת-יעקב" (שמות ב, כ"ד). אלֹקים מינה את משה להוביל את העם מחוץ למצרים, אך לא לפני שהוא יכה אותה בעשר מכות, שמהותן חשובה מאוד לצורך הבנת החוק האלוקי שהיה עד כה נסתר לרוב העם ולעולם כולו.
עשר מכות מצרים
המכה הראשונה הייתה דם. היאור, וכל אגם וכלי עץ וכלי אבן שהיו בו מים הפכו לדם. מהי הנפקא מינה מאותה מכה? איש בן-חורין, כאשר הוא צמא, לא חושב פעמיים, אלא מפסיק את מעשיו לזמן מה, לוקח כוס מים ושותה. דבר אלמנטרי זה לבן-חורין, נשלל מעבד כי הוא זקוק גם כאשר הוא צמא, לרשות ממעבידו כדי לשתות מים. ולכן, הקב"ה למעשה אמר למצרים: מנעתם מבני ישראל לשתות מים כאשר הם חפצו בכך, לכן אני אמנע מכם לשתות מים כאשר אתם חפצים בכך.
המכה השניה הייתה צפרדע. כך ציווה ה' את משה לאמר לפרעה: "וְשָרַץ הַיְאֹר צפרדעים ועלו ובאו בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְכָבְךָ ועל-מִטָתֶךָ" (שמות ז, כח). מדוע צפרדעים? ומדוע בכל פינה שבכל בית מצרי? רצה הקב"ה לשלוח מסר לפרעה: כפי שאתה שלחת פקחי מס שהטרידו, השפילו ועינו את עמי בכל שעה ובכל מקום בביתם, כך אני אטריד ואשפיל אותך ואת מצרים כולה.
המכה השלישית: כינים. "וַתְּהִי הַכִּנָם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (שמות ח, יג). מדוע דווקא כינים? כי כינים הינם טפילים, קרי, חייהם תלויים בניצולם את הקורבנות שלהם בהם נדבקו, ואין להם חיים עצמאיים לאחר שהם מופרדים מהגופות שאליהם התחברו. המצרים הפכו להיות הטפילים שמצצו את דמם של בני ישראל וחיו על חשבונם. ולכן, הקב"ה הביא עליהם את מכת הכינים -- מידה כנגד מידה.
המכה הרביעית הייתה ערֹב. רש"י מגדיר אותה ככל מיני חיות רעות. אך על דעתי מתקבל פירושו של הרשב"ם. הוא מגדיר את הערֹב כ"מיני זאבים שהם שנקראים ערוב על שם שדרכם לטרוף בלילות". זה רמז למה שעשו המצרים לבני ישראל העבדים - באו לבתיהם בלילות בקבוצות, תקפו את הנשים כחיות רעות, אנסו אותן וגם חטפו אותן, ממש כלהקות זאבים. ולכן, מכת הערוב מתאימה לאותו עם שהפך את עצמו לחיה טורפת.
המכה החמישית הייתה דבר. דבר הייתה מכת מוות למקנה מצרים שבשדות. המכה השישית הייתה שחין, מחלת "אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (שמות ט, י). המכות הללו היו המשך להתעללויות ה' במצרים - ברכושם ובגופם, ממש כפי שהם התעללו בבני ישראל.
המכה השביעית הייתה ברד. "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (שמות ט, כד)..."ויך הברד...אֵת כל-אשר בשדה מאדם ועד-בהמה ואֵת כל-עֵשֶב השדה..ואֵת כל-עץ השדה שִבֵּר (שם, כה). המצרים נשלו את ישראל לא רק ממקניהם אלא גם מאדמותיהם ובתיהם, והותירו אותם ללא תקווה, מיואשים לגמרי. כך רצה ה' שירגישו המצרים כאשר הוא פגע בשדותיהם, בביתם ובכל עץ השדה - בצורה שנראית ללא הגיון וללא הסבר - כי כך יוגדל הייאוש והתסכול בקרב מצרים, כפי שהם החדירו אותם בקרב בני ישראל.
המכה השמינית הייתה ארבה. "ואכל את-יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד...ומלאו בָּתֶיךָ...וּבָתֵּי כל-מצרים" (שמות י, ה-ו). לדעתי, הכוונה היא שהארבה לא רק שחיסל את המזון הנותר בשדה מן הדבר והברד, אלא הוא חדר לבתיהם ממש ואכל את המזון שהיה גם שם, כך שמצרים נותרה ללא לחם ממש, כפי שהיה אמור להיות גורלם בימי יוסף, ללא הצלתו אותם אז. המסר של ה' היה כך: אתם כפויי טובה לישראל שהציל אתכם מן הרעב, וגזלתם מהם את כל אוכלם, ולכן אני אקח מכל אחד ואחד מכם את גרגיר הבר האחרון שבבתיכם - מידה כנגד מידה.
המכה התשיעית הייתה חושך - חושך של עיוורון מוחלט במשך שלושה ימים, וחושך נוסף של עוד שלושה ימים שבהם כל מצרי היה קפוא במקומו מבלי יכולת לנוע כלל. המכה הזאת באה להמחיש למצרים בצורה הברורה ביותר את הייאוש והדיכאון של העבדים. כאשר אין מושיע אין תקווה ואין רצון לקום בבוקר, ואין רצון לחיות. עבדות היא מוות עלי אדמות, והחושך המקפיא הזה בא על המצרים כדי להמחיש להם - מידה כנגד מידה - את ההרגשות הנוראיות שעבדות מחדירה לנפש האדם.
המכה העשירית והאחרונה הייתה מכת הבכורות. היא זו ששברה את גבו של פרעה והיא זו שסיימה את החשבון האלֹקי עם הרוצח הממלכתי שהורה להשליך את בני ישראל הזכרים היאורה. פרעה ניסה לחסל את עם ישראל בכך שיאלץ את בנות ישראל לשאת מצרים, כי הזכרים העבריים ייעלמו מן הארץ. על הרעיון הזה גבה הקב"ה ממנו את מלוא המחיר, מידה כנגד מידה.
מידה כנגד מידה
ובכן עברו מאז ועד היום בדיוק 3324 שנים. מהו הלקח הנצחי מאותם אירועים שבתורתנו הקדושה? ראשית, כל העם למד אז שיש מלך אחד לעולם - הקב"ה. המלך חיי וקיים ופועל לפי חוק גדול אחד! החוק הוא שבכל מידותיו ובכל מעשיו ה' מכוון, מדריך ומפעיל את העולם ע"פ כלל הצדק - מידה כנגד מידה.
מדוע כלל זה אינו ברור ונראה לכולם - לגויים שבעולם, ולדאבוננו, גם לרבים מן היהודים? התשובה - ככל שאדם מתבונן בקורה בסביבתו, בעת שבה הוא חי, קשה לו יותר להתנתק מן הפרספקטיבה האובייקטיבית והצלולה. כי יצרו ורצונו מכהים את ראייתו. זו הסיבה שחז"ל יכלו להסביר את המבול, ואת חורבן הבית הראשון והשני ואירועים רבים נוספים על בסיס החוק: מידה כגד מידה.
לדאבוננו, בימינו אנו העולם נמצא במידה של הסתר פנים ואפלה, כך שאנו מתקשים ומסרבים להתבונן במציאות באומץ הנדרש כדי להבין את השואה, ואפילו את התוצאות החמורות שבאו על ארצנו בעקבות הגירוש מגוש קטיף. האם זה הגיוני שהקב"ה, פתאום בימינו, ישנה את החוק שעל פיו הוא פעל במשך כל ההיסטוריה? לא! ולא יתכן שיהיה לכל אחד מאותם אסונות הסבר שונה. זה לא הגיוני, לא מוסרי ולא אלוקי. ולכן, ידעו חז"ל ואישרו עבורנו שאכן חוק אחד מסביר את הכל, ש"כל מידותיו של הקב"ה מידה כנגד מידה" (סנהדרין צ, א). זהו "המודל הסטנדרטי" של עם ישראל.
יהי רצון שנראה ונבין את הקשר ההדוק בין מכות מצרים ומהמכות שבכל דור ודור - שכולן מצייתות לאותו חוק אלוקי, ושנראה גם את החסד והטוב שזכינו להם מאבינו שבשמים - שגם הם באים מאותו מקור ממש - מידה כנגד מידה. יהי רצון שנלך עם אבינו שבשמים, לא בקרי אלא באמונה בידיעה ובאהבה, שנשוב אליו והוא ישוב אלינו במהירה בימינו, כן יהי רצון.